חמש מחשבות על “Drunk” – אלבומו החדש של Thundercat, לקראת ההופעה בארץ

היום יופיע אצלנו סטפן ברונר המוכר יותר בכינויו Thundercat במסגרת הטור המקדם את אלבומו החדש – "Drunk".
למרות שהיה מעורב בלא מעט אלבומים חשובים בשנים האחרונות, זהו רק אלבום הסולו השלישי של הבסיסט והמפיק הכל כך מוכשר הזה.
מונחות לפניכם חמש מחשבות שלי על אחד האלבומים שהכי נהנתי מהם השנה ואחד שאני מאמין שעוד יוזכר בסופה בלא מעט מקומות.

1. הוא אלבום מעולה למי שמכיר את הנפשות הפועלות וגם למי שלא. היופי הגדול שבו הוא העובדה שהוא מדבר על אובדן ובדידות באותה מידה שהוא מדבר על מסיבות, בדיחות ילדותיות ורפרנסים לתרבות פופולארית. את כל זה הוא עושה כשהוא עדיין מחזיק קו אחיד של אווירה וסאונד שאני לא יכול באמת להגדיר, אבל אחרי כמה שירים כל מאזין יוכל לשים את האצבע עליו.
אותי אישית, אלבום כזה שמדבר על כל האספקטים של החיים, גם היומיומיים שבהם, אפילו אם הם מעט מפגרים ולא רציניים, הוא אלבום שאני יכול להאמין לו בלב שלם.

2. יש מצב רציני שבסיסטים אדוקים יתקשו לאהוב את האלבום הזה, בעיקר כי למרות שבס נמצא פה בקדמת הבמה, הוא לא באמת משחק לפי התפקיד הקלאסי של הבס. בהיעדר גיטרה, הבס של ברונר עושה אבי נימני ונמצא בכל מקום על המגרש. הוא מלודי, הוא דוחף את הקצב והוא יודע לתפוס מקום אחר ולגלוש לאלתור בוחן גבולות.
נראה שהעובדה שזהו בס שמונח לחתול ביד ולא גיטרה נעוצה בעיקר בסאונד המלא והחלקלק יותר שהרבה יותר תואם לרוח הכללית של החתול.

3. פארל, קנדריק לאמאר, מייקל מקדונלד, וויז קאליפה וקני לוגינס מתארחים באלבום, אך בניגוד למה שקורה הרבה פעמים, בכל אחת מהרצועות בהן אמן נוסף מתארח, השיר עדיין נשמע יותר של החתול מאשר של האורח. בדרך כלל כאשר כאשר החתול התארח אצל אחד מהרשימה השיר די מהר קיבל את טביעת האצבע שלו, כמו במקרה של קנדריק וקאמאסי וושינגטון. אולי שיתופי הפעולה שלו הם נקודה למחשבה על מי נותן הטון האמיתי בכל הרשימה הזו.
צריך לשמוע את “Show You The Way” יחד עם הדינוזאורים לוגינס ומקדונאלד כדי לראות את החתול מוציא את המיטב ממי שהוא עובד איתו. גם אם השיא שלו היה אי שם בשנות השמונים.

4. זה אלבום נפלא למי שעדיין לא אוהב ג’אז. הוא לא אלבום ג’אז במהותו, אבל יש בו כמה קטעים שהם שער מעולה אל העולם הזה.
Uh Uh עם סולו הבאס האנרגטי שלו הוא דוגמא אחת, ו-Blackkk שהוא אמנם רחוק מקליל אבל באורך של שתי דקות בלבד מצליחים לקחת את המורכבות של הג’אז ולהגיש אותה בצורה הכי ידידותית שאפשר.

5. כאשר השמעתי את האלבום לחבר, הוא טען, ובצדק לדעתי, שאין שום דבר מיוחד באלבום הזה. למרות הדרך בה משפט כזה נשמע בהתחלה, אני חושב שזה ממש לא דבר רע להגיד על אלבום.
Drunk הוא לא אלבום שיזכר כמשנה כיוון, קובע סטנדרט חדש או חד פעמי, אבל הוא כן אלבום שעשוי מדהים.
אבל בשבילי, זהו אלבום מהסוג שאני הכי אוהב. אלבום אישי, עם סאונד יחודי שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה.
אז שימו אזניות ותענו להזמנה של חתול הרעם ברצועה הראשונה ותצללו איתו לתוך ה-Rabbot Ho שלו…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0