סיכום האלבומים האהובים במיוחד על הקפטן לשנת 2016

סיכום קפטן2

 

רשימת האלבומים האהובים עלי לשנת 2016, בלי דירוג, בלי מה יותר ומה פחות, פשוט סיכום של הדברים שעמדו במבחן הכי גדול מבחינתי – מבחן ההאזנה החוזרת. אלו שחזרתי אליהם הכי הרבה ושכנראה גם ישארו איתי.
מקווה שתהנו ושאולי גם אתם תקחו איתכם משהו הלאה…

אנדי שאוף כיתוב

%d7%90%d7%a0%d7%93%d7%99-%d7%a9%d7%90%d7%95%d7%a3

נתחיל באחד האלבומים המפוספסים של השנה לטעמי – "המסיבה" של אנדי שאוף. זהו אלבום קטן, לא בולט במהותו, עשרה שירי אינדי פופ מינימליסטים המתארים סיטואציות מינוריות בתוך מסיבה ביתית (ברוחם הזכירו לי את Rachel and Cali האהוב עלי עד מאוד של דמיאן ג'וראדו), מה שהעטיפה הבטיחה ושאוף מקיים בקומפוזיציות העדינות שלו. אלבומו השני של שאוף שיצא בלייבל האיכותי ANTI לא מנסה לתפוס אותך חזק, הוא יודע שכוחו בהאזנות חוזרות. גם הדרך שלו לתאר מיני אירועים במסיבה הזאת היא כזו שלא עושה עניין, לא מפרסמת את עצמה. השיר הפותח של האלבום – "The Magician", הוא ללא ספק אחת הבחירות החכמות של השנה לשירי פתיחה באלבומים: תזמורתיות אלגנטית, טקסט משעשע ופזמון קליט שנשאר לך בראש הרבה אחרי שהאלבום מסתיים.

 

קארל בלאו כיתוב

a0341252423_10

קצת מוזר לקרוא לאלבום חדש של אמן שהוציא כמה עשרות של אלבומים "Introducing Karl Blau", אבל השם לא נועד כדי להציג אמן חדש, אלא כדי לפרוש בפנינו את הנפש המוזיקלית של אמן שעבר כברת דרך ארוכה. קארל בלאו מגיע מצפון וושינגטון, שם הוא מוכר כאמן ותיק ואהוב, אבל כמו באמריקה הגדולה, מוזיקאי כמוהו יכול לתחזק קריירה שלמה ועדיין להיות מוכר רק ליודעי דבר. האלבום החדש שהופק על ידי טאקר מרטין (מי שעבד בין היתר עם מיי מורנינג ג'אקט, הדצמבריסטס, נקו קייס ועוד) הוא אלבום קאברים לשירי אמריקנה (בעיקר) שבלאו אוהב במיוחד. היופי באלבום הזה הוא שהוא לא מרגיש כמו עוד אלבום קאברים טוב, אלא כמו ניסוי בפירוק והרכבה של שירים נהדרים והתאמתם לאמריקנה העכשווית. כולי תקווה שזהו האלבום שיביא את שמו של בלאו אל מחוזות רחבים יותר.

 

סטורג'יל כיתוב

158768

אלבום קאנטרי נהדר נוסף שהתנגן אצלי בלי סוף השנה (ועליו האתרים הגדולים דווקא לא פסחו) הוא אלבומו החדש של סטרג'יל סימפסון. באלבומו השלישי סטרג'יל מדגים בדיוק איך צריך להשמע אלבום קאנטרי אלטרנטיבי ב-2016; מלא בזיקה למסורת האאוטלואו קאנטרי, מוצף בגרוב (מגובה לפרקים בלהקת הליווי של שרון ג'ונס שהלכה לעולמה השנה, הדאפ קינגס) וקשור לרוק (עם הביצוע האדיר ל-In Bloom של נירוונה שזכה לחשיפה גדולה). זהו אלבום סוחף של יוצר שמרגיש מאוד נוח בכיסא האאוטסיידר של הקאנטרי, עם רגל פה ורגל שם, בלי שהוא צריך (או רוצה) להתפשר על המהות האמיתית שלו.

 

סקיפלינג כיתוב

9599d20b

אני חייב תודה גדולה לאסף רחמני מקמ"ע על הגילוי של האלבום הזה (שלא נתקלתי בו בהרבה מקומות אחרים השנה) שכמו בימים הטובים שם לי את התקליט בידיים ואמר לי: "קח, זה טוב". לקחתי. והוא כל כך צדק, זה טוב. סופרגרופ של אמריקנה שמורכב בין היתר מקאס מקומבס עליו נדבר גם בהמשך, ניל קאסל ודן הורן, שעושה חסד עם המוזיקה האמריקאית לדורותיה. אלבום שנע לכל אורכו על וייב חלומי, עם מחוות ברורות ללהקות ג'אמים אמריקאיות, לפסיכדליה ולגרוב ניו אורלינסי כשבבסיסו של האלבום, כימיה מובחנת בין חברי ההרכב. "Always" מתוכו, עם המוטיבים הפינק פלוידים שלו, הוא לחלוטין אחד משירי השנה שלי.

 

קס כיתוב

a3797049378_10

זה רק מתבקש שמכאן נמשיך לאלבומו האחרון של קאס מקומבס – "Mangy Love". באלבום הסולו השמיני שלו, מקומבס ממשיך לחקור מגוון של השפעות וז'אנרים, מפסיכדליה ועד פ'אנק, עם הרבה קריצות בין לבין. על פניו זהו אלבום עמוס, גם בטקסטים הפוליטיים, חברתיים ואישיים שבו וגם בשפע שינויי הכיוון, אבל איכשהו מקומבס מצליח לשמור עליו מהודק ומזמין, כשמעל הכל שורה הרוח הזוהרת והמנחמת של הסאונד הסבנטיזי הקלאסי האמריקאי. כל סינגל שיצא מהאלבום הזה נכנס אצלנו למיקסים החודשיים ויצר אצלי ציפייה דרוכה לאלבום המלא שכאמור לא אכזב. באחד השירים הכי יפים באלבום מתארחת עוד דמות אינדי אהובה, אנג'ל אולסן, שמוסיפה לו צבע נשי קסום.

 

קווין כיתוב

a0667683718_10

עוד אלבום מאותה משפחה של האלבום הקודם ברשימה (לפחות אצלי בראש) הוא אלבומו השלישי של קווין מורבי (בסיסט ההרכב וודס לשעבר) – "Singing Saw". משום מה, יצא לי לנגן את שניהם ברצף לא פעם. באלבומו החדש חובר מורבי למפיק סם כהן (אחרי שניגנו בלהקת מחווה ללהקת הבנד) ויחדיו הם מרחיבים את הסאונד של מורבי עוד יותר מבעבר. יש פה שילוב מהפנט בין שירים מתוזמרים להפליא לשירים קטנים יותר מעוטרים בהמון כלי נגינה איזוטרים. ההרגשה הכוללת שמתקבלת היא של משהו אורגני ומאוד טבעי ובמרכז של הכל הקול הדומיננטי הנפלא של מורבי. אלבום עם שפע שירים חזקים שעומדים בפני עצמם, אבל כיחידה אחת הם פי כמה יותר חזקים.

 

וויטני כיתוב

whitney-light-upon-the-lake

 

את "Light Upon the Lake" של וויטני רכשתי ביחד עם הסקיפל פליירס (גם עליו קיבלתי המלצה, אבל כמעצב איך יכולתי שלא לקנות אלבום עם עטיפה כל כך יפה) ושניהם התנגנו להם לא מעט אחד אחרי ולפני השני, במובן מסויים משלימים אחד את רעהו. אלבום נוטף נוסטלגיה אמריקאית, מתוזמר ומהנה, מלא בהוקים כיפיים ושירה מתערסלת. מהאלבומים האלה שאפשר לשמוע לבד באזניות או ביחד עם חברים בסלון, והם יעבדו טוב באותה המידה, פשוט קצת אחרת.

 

וודס כיתוב

a1468036060_10

משהו קרה לוודס בין האלבום האחרון לנוכחי, ההימור שלי הוא שאחד החברים פתאום נחשף למוזיקה אפריקאית והדביק גם את השאר. אחרת קשה להסביר את המעבר מהפולק-רוק המזוהה איתם כל כך (שעדיין נוכח כאן לפרקים) אל זרועות המקצבים האתיופיים שהם הביאו אל האלבום החדש. "City Sun Eater in the River of Light" הוא אלבום שטוף שמש וקליט להפליא שיצא באפריל, בדיוק בזמן לעונה החמה. החשש הראשוני שלי עם הסינגלים הראשונים המדבקים היה שהם יעבדו פחות טוב כאסופת שירים וימאסו עלי מהר מדי, חשש שנעלם כלא היה כבר בפעם הראשונה בה הנחתי את המחט על התקליט הזה. יש פה אפריקה, קאנטרי, בלדות סבנטיזיות ופולק נעים, הכל בקדרה מבעבעת אחת. אם היה פה דירוג, האלבום הזה היה מתברג בו מאוד גבוה.

 

ווייס כיתוב

57fd219cb6abf-image

על הגילוי של האלבום הבא, כמו עוד הרבה דברים נהדרים אליהם נחשפתי השנה בזכותו, אני חייב תודה גדולה לגיל מטוס היקר שצמד התכניות שלו ב-88FM הן מופת של יצירת אווירה ושפע גדול של ישן, חדש ותמיד איכותי.
אם יש אלבום אחד השנה לו הייתי מעניק את התואר "מכשף", זה חייב להיות אלבומה הרביעי של Weyes Blood (נטלי מרינג) – "Front Row Seat to Earth".
זהו אלבום המושפע רבות מפולק ורוק של שנות השישים והשבעים והיא לעיתים מזכירה זמרות פולק קלאסיות כמו שירלי קולינס וסנדי דני בהגשה מלאת ההבעה שלה, אבל החוזק של האלבום הוא בחוסר הרצון שלה להתקבע במקום של החיקוי, והיכולת שלה להוסיף למוזיקה אלמנטים "קטנים" וחשובים המחברים אותו לאינדי פולק העכשווי. נגיעות הסינת', הפסנתר המלווה והטקסטים המתכתבים עם נושאים אקטואלים, מתגבשים לאלבום אחיד ורלוונטי. ומעל הכל, בעיקר בזכות הקול החודר שלה והליווי המינימליסטי, תחושה של חלום רך ונעים מתפשטת לאורך כל הדרך.

 

אנדרסון כיתוב

 

0e1836c9

כשאלבום יוצא באמצע ינואר ופטריית העשן שהוא מייצר לא מתאדה גם בסוף דצמבר, כנראה שמשהו טוב קורה שם. על עטיפת אלבומו האחרון של אנדרסון פאאק – "מאליבו", פאאק יושב ומנגן על פסנתר באמצע הים, כשסביבו קולאז' של עצמים, לכאורה לא כולם קשורים לסביבה. זה יכול להראות קצת מוזר בתחילה, אבל אחרי שנותנים כמה סיבובים לתקליט הזה, הכל נוחת בדיוק במקום. פאאק מלהטט פה באינספור השפעות, מהעבר הקרוב והרחוק, מז'אנרים שונים, מאמנים מוכרים ואלמונים. את הכל הוא עושה ביד אמן מיומנת, עם בחירת אורחים מדוייקת להפליא, פלואו מטורף ונגינה מושחזת. מהאלבומים האלה שרק צוברים עוד ועוד צבע עם כל האזנה. שלא לדבר על ההופעות שלו השנה בתכניות אירוח שונות שרק גרמו לי לאהוב את האלבום הזה יותר. בקיצור, תן לנו עוד מהדבר הזה ובקרוב.

 

ווריס כיתוב

nxworries-yes-lawd

רגע, כבר חזרת?! תודה רבה מר פאאק!
כן, תשעה חודשים אחרי ששחרר את יצירת המופת עליה השתפכתי בפסקה הקודמת, חוזר אנדרסון פאאק עם אלבום/מיקסטייפ נוסף, הפעם בצוותא עם המפיק/ביטמייקר האדיר Knxwledge. שני החברים כבר השתעשעו ביחד באולפן לא פעם וב-2015 הוציאו בלייבל הקליפורני המוערך Stones Throw אי.פי שנקרא "Suede.". כש"התפנו" השנה מעיסוקיהם הרבים הם חברו שוב יחדיו והפכו את אותו אי.פי לאלבום מלא בעל השם האדיר "!Yes Lawd". הפעם פאאק, נישא על גבי ההצלחה של מאליבו, מוריד הילוך, מתרכז בשירה ובראפ ונותן ל-Knxwledge להיות איפה שהכי נוח לו – מאחורי הקונסולה. התוצאה היא אלבום סול פריך, מלא בסימפולים בטעם טוב כמיטב המסורת של Stones Throw. אלבום אדיר מפוצף בגרוב ובכבוד להסטוריה של ההיפ הופ.

 

סולאנג' כיתוב

solange_cover

מודה, בעוד אלבומה החדש והמדובר של האחות הגדולה לבית נואלס לא עשה עלי רושם מיוחד, "A Seat at the Table", אלבומה החדש של סולאנג' פרט בדיוק על המיתר הנכון אצלי. אתם הרי לא באמת צריכים אותי כדי לקבל המלצה על האלבום הזה, הוא מופיע גבוה מאוד בכל סיכומי השנה הנחשבים ובפיצ'פורק עשה את הבלתי יאומן והגיע למקום הראשון והיוקרתי. ועדיין, הייתי שמח להכיר את האלבום הזה למי שלא נתן לו את תשומת הלב הראויה עד עכשיו השנה. מוזיקלית, זהו אלבום יפהפה, סולאנג' והאורחים סביבה מצליחים לייצר פה יצירה רכה ומלטפת, זורמת ללא הרף, מלאה במלודיות קסומות וצבע. אבל בקצוות, שם טמון הערך האמיתי של האלבום הזה והגורם העיקרי לחוסר הנוחות שהוא מצליח לכפות על המאזין. קודם כל בהפסקות בין השירים, קטעי הדיבור הנוברים בדברים שבאמת מעסיקים אנשים שחורים באמריקה של 2016 (כולל הוריה של סולאנג'), ואז בטקסטים של השירים עצמם, כל כך הרבה כעס מודחק, אכזבה וייאוש מהווים את הקוצים על הורד שהוא האלבום הזה. אם תחפרו מספיק אולי תידקרו, אבל תמצאו גם את הגאווה, האצילות והענווה של המאבק השחור כולו.

 

צ'אנס כיתוב

b17a54d05a3de269cc6ea53c3f71f73e-1000x1000x1

האם זה בכלל אפשרי לאהוב כל דבר שאמן מסויים מוציא? צ'אנס דה ראפר עומד אצלי על 100 אחוזי הצלחה נכון לעכשיו. אחרי שהיה הדבר הכי נוצץ ב-Life of Pablo של קנייה, צ'אנס חוזר עם אלבום/מיקסטייפ חדש ומעולה – "Coloring Book". בניגוד לסולאנג' מפה למעלה, זהו לא אלבום חתרני שחורט על דגלו את האמירה, אבל יש הרבה יותר מהנגלה לעין באלבום הקצבי והשמח הזה. זהו מעין חשבון נפש שצ'אנס עורך עם עצמו שבבסיסו השאלה: למה מגיע לי כל המזל הטוב הזה? בהתאמה, זהו האלבום הכי אמוני שלו. מבחינה מוזיקלית, יש שימוש במוטיבים של גוספל לאורך כל האלבום (אורגן הכנסייה והמקהלות הם הברורים מתוכם). אם גם מקשיבים לטקסטים, מגלים צ'אנס שמודה על הטוב שיש לו, מבכה על חטאיו (הסמים והמסיבות במיוחד) ומבטיח להשתדל ולהיות האדם הכי טוב שהוא יכול להיות. צ'אנס אף פעם לא היה גנגסטר, לא כמו חלק ממכריו. אבל באלבום הזה הוא חושף את הנפש שלו, כמו הבטחה לעצמו אותה הוא חייב לקיים. ואם אפשר לייצר על הדרך שירים מושלמים, אז למה לא?

 

99 כיתוב

mtm4ndc4njuzmzg1mjixntqz

כנראה שכבר אף פעם לא אצליח לבטא כמו שצריך את השם שלו (מזל שזה לא רדיו), אבל באלבום הבכורה שלו אני אמשיך לחפור עוד זמן רב.
כששמעתי את "99.9%" של KAYTRANADA הקנדי בפעם הראשונה, הייתי צריך לחזור שוב לקרוא כדי לוודא שהדבר הזה יכול בכלל להיות אלבום בכורה של מישהו. הזוכה הטרי בפולריס הקנדי התחיל לעשות ביטים בגיל מאוד צעיר בחדר השינה שלו, הפך לסנסציית סאונדקלאוד ולבסוף הוחתם בלייבל היוקרתי XL בגיל 24! קייטראנדה הוא תוצר של העולם החדש; ההורים שלו מהאיטי, הוא גר בקנדה, עושה ביטים כמו בלוס אנג'לס ומגיע לעוקבים שלו דרך האינטרנט. המוזיקה שלו בהתאמה חובקת עולם, זמן ומרחב – זהו אלבום מלא באורחים ועמוס בהשראות והשפעות, מהיפ הופ לדיסקו, מהאוס לסול וכל מה שבאמצע.
מפחיד (ומאוד מסקרן) לחשוב מה הבחור הצעיר הזה יכול להציע לנו באלבום הבא שלו.
נ.ב. כן, גם כאן מתארח אנדרסון פאאק באחד משירי השנה שלי.

 

למון כיתוב

716n963np8l-_sl1200__600_600

נסיים עם אחד האלבומים הכי מפוספסים של השנה. בגארדיאן שיבחו, באולמיוזיק אהבו, והעולם בשלו. אבל יכול להיות שזה יותר קשור לזה שהאלבום יצא באמצע אוקטובר. האחים (המאוד צעירים) ד'אדריו מניו-יורק כנראה ינקו סבנטיז מגיל ילדות, כי המוזיקה שלהם היא מחווה ענקית לעשור היפה ההוא; בשירים מסויימים הם קורצים לתאטרליות של קווין, באחרים לגלאם של טי רקס, בעוד במקומות מסויימים הם נשמעים כמו רנדי ניומן הצעיר. אפשר לתת עוד המון דוגמאות, אבל הדבר הכי חשוב פה זה שהם תמיד נשמעים כמו עצמם – שני אחים צעירים שפשוט נהנים לעשות מוזיקה. לא בכדי החתימו אותם 4AD האיכותיים על חוזה הקלטות בגיל כה צעיר. קחו אותם לסיבוב, מבטיח שתהנו.

זהו. אני מקווה שנהניתם ואולי אפילו מצאתם פה משהו לקחת איתכם הלאה.
נתראה בשנה הבאה…

תגובות

וורדפרס: 2
  • comment-avatar

    […] והסיכום האפריקאי מאת עומר אסייס [בחירות הצוות || בחירות הקפטן || הסיכום המזרח תיכוני || הסיכום האפריקאי] – […]

  • comment-avatar

    שלום קפטיין,
    אני נוסע חדש בספינה. גיליתי את המגזיןכמעט בטעות, בחיפוש אחרי סקירות "שנה למותו של בואי". הסקירה שלכם נכתבה מייד אחרי מותו אבל היתה כל כך מעניינת ועם זוויות אישיות וקישורים לדברים יפים שנברתי הלאה באתר, ואחרי הגילוי הפצתי לכל אוהבי המוסיקה שבחבריי, כולל כאלה שמזמן לא הייתי איתם בקשר.

    ועכשיו הגעתי לאלבומים שאהבת ב 2016, ו… ככה אתה גומל לי? אף מילה על Blackstar המופתי שפתח את השנה?

    מובן שאני צוחק, מוזיקה זה דבר לגמרי אישי ואני לא שולח לאף אחד ביטול המלצה D: (ובכ"ז הפתיע, וקצת אכזב)

  • DISQUS: 0