אז מי תרצו שאהיה: על חומרים חדשים-ישנים של דייויד בואי

david-bowie-who-can-i-be-now-crop-770

כמו קול מעולם אחר, מגיעות הקלטות הסול/אר נ' בי של דיוויד בואי, קצת יותר מחצי שנה אחרי מותו, באלבום שממזכיר כמה בואי לא אהב לעמוד במקום, וכמה הוא ניסה, והצליח, להמציא את עצמו כל פעם מחדש. האלבום המדובר, The Gouster, מופץ כיום כחלק מהמארז “?Who Can I Be Now”, שמסכם את פועלו בשנים 1974-1976.
יש משהו בעייתי ברעיון של הוצאת חומרים אחרי מותו של האמן, בוודאי אדם שחי בצלילות עד מותו כמו דיוויד בואי: הרי הוא ידע על קיומן של ההקלטות האלו, ובחר שלא לשחרר אותן. לפעמים, עולה מן הפרוייקטים האלו תחושה לא נעימה של אינטרסים כספיים ולאו דווקא אומנותיים. נקודת האור בהוצאה הנוכחית, היא מי שעומד מאחוריה – המפיק של בואי, טוני ויסקונטי. ויסקונטי ליווה את בואי ממש מההתחלה, בהתחלה בתור באסיסט, אחר כך כמפיק, ובחמש עשרה השנים האחרונות כבאסיסט, מפיק, שותף ליצירה וחבר קרוב. אחת התקופות שבהן ויסקונטי עמד ממש בלב תהליך היצירה של בואי היתה התקופה שבה הוקלט “The Gouster”.

בואי עם אלומר ונגני סיגמא רקורדס

בואי עם אלומר ונגני סיגמא רקורדס

1974 היתה שנה קשה בשביל בואי, אמנותית, אישית וכלכלית: הדמות שאימץ, זיגי סטארדאסט, התחילה למצות את עצמה והגרסה שלה באלבום Diamond Dogs היתה צעקנית, ראוותנית וגרנדיוזית, בצורה שהפחידה אפילו את בואי עצמו. ההקלטות וסיבוב ההופעות של Dogs עמדו בסימן צריכת קוקאין בכמויות חסרות תקדים, אצל בואי, הנגנים שלו וחברי הצוות. אם לא די בכך, באמצע סיבוב ההופעות הראוותני של דוגז, גילה בואי שחברת התקליטים שלו "מיינמן" עומדת בפני פשיטת רגל, שאין כסף לשלם לנגנים ושהוא עצמו אפילו לא בעל הזכויות לשירים שעדיין הכניסו תמלוגים לא רעים, אבל לא לכיס של בואי. ברגע הזה הוא פגש בגיטריסט קרלוס אלומר.

קרלוס אלומר היה גיטריסט דיסקו ניו יורקי ממוצא פורטו ריקני שבא לבקר את בואי באולפן בניו יורק. האגדה מספרת שאלומר נחרד ממראהו הכחוש והחולני של בואי, תוצאות של התמכרות לקוקאין, דיכאון וחרדות, והזמין אותו לארוחת צהריים אצל אמא שלו בברונקס. בואי הגיע, אכל וכמה שבועות אחר כך הזמין את אלומר להקלטות בפילדלפיה. בפילדלפיה, בואי הפך את עצמו לזמר דיסקו/ סול. אלומר הביא איתו נגני אולפן שניגנו באולפני המוזיקה השחורה סיגמא בפילדלפיה, וביחד איתם דיוויד בואי המציא את עצמו מחדש: לבוש בחליפה שחורה ועניבה, מסופר קצר, ללא נצנצים, אורות או תפאורה. הוא השליך את התפאורה היקרה (400,000$) אל הפח והתחיל להופיע מול זרקור יחיד.

טוני ויסקונטי שהפיק את האלבום שיצא לבסוף, משחרר עכשיו את ההקלטות הראשונות באולפני סיגמא: חדות וחמות, דיסקו-סול שונה לחלוטין מכל מה שבואי עשה לפני כן. המלודיות העשירות פוגשות את הקול של בואי שעדיין שברירי ומרוסק מהתקופה הקשה שעברה עליו, ואת הנגנים שלו שיחד עם ויסקונטי הופכים למכונת סול משומנת ומלאת חיים.
התוצאה הסופית היתה האלבום Young Americans, עם מילים ולחנים של בואי, עיבודים של אלומר והפקה של ויסקונטי (והופעת אורח של ג'ון לנון), זה לא היה סוף התקופה האפלה של בואי, שבאה לידי ביטוי באלבום ההמשך Station to Station, אבל זה היה עוד צעד ביכולת של דיוויד בואי להשתנות, לחדש, להפתיע, ללמוד מאחרים ולרגש – גם ארבעים ושתיים שנים אחרי.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0