בלוז ביצות: מאנדיי מורנינג בלוז על הפסנתר של הנרי גריי

14389882_10206571494836227_942064608_n

היו שנים בהן הסתובבו שמועות שהפסנתרן הנרי גריי כבר לא עמנו, אולי כי כמעט קשה להאמין שאוצר בלוז שכזה עוד לא נלקח לג'וק ג'וינט הגדול בשמים. אבל טפו טפו טפו בגיל 91 הוא עוד מופיע, והגיע הזמן לערוך עמו היכרות

הנרי גריי, פסנתרן בלוז בכל רמ"ח איבריו, נולד בלואיזיאנה לא רחוק מהעיר באטון רוז'. הוא החל לנגן פסנתר בגיל 8 בהדרכתה הנאמנה של המורה השכונתית – גברת ווייט. כמו ברבים מסיפורי הבלוז שאנחנו מכירים, הוא השתפשף בנגינה בכנסייה, אך נאסר עליו לנגן בלוז בבית מטעמי "אל תעצבן את האלים". לשמחתנו, גברת ווייט פחות חששה מנחת זרועם, ואצלה בבית גריי הצעיר התאמן חופשי. בגיל 15 הוא הוזמן לחלטורה הראשונה שלו באחד המועדונים בסביבה, אך אוי לה לפדיחה – אביו התעקש ללוות אותו לשם. ומזל שכך, כי ברגע שאבא גריי הבין שאפשר לעשות כסף מהמוזיקה שאסור לנגן בבית, הוא פתאום היה הרבה פחות נוקשה ביחסו אליה. הכסף, אם תהיתם, נשאר כמובן אצל אבא.

במלחמת העולם השנייה גריי נקרא לדגל, נפצע במלחמה, וכשבסביבתו התגלה כשרונו להכות במקלדת, שלחו אותו כמיטב מסורת המלחמות לנגן לחיילים. אבל גריי לא היה בחור של מארשים צבאיים, הוא ניגן להם את המוזיקה מהבית – בלוז של דרום לואיזיאנה וסווינג (וליתר דיוק jitterbug, מוזיקה לריקודים שהיו פופולריים באותה העת בארצות הברית). כששב הביתה הוא הצטרף לגל ההגירה של הקהילה האפרו-אמריקאית מדרום ארצות הברית לשיקגו (כי הצטמצמה העבודה בשדות והיה צריך פרנוסה, זוכרים?), והחל ללמוד אצל הפסנתרן Big Maceo – מהדמויות המשמעותיות ביותר בבלוז הפסנתר של שיקגו טרום מלחמת העולם השנייה. כש- Big Maceo קיבל שבץ ולא הצליח לנגן ביד שמאל, גריי התלווה אליו להופעות וניגן את התפקיד הזה בעבורו. בשנת 56 המהלך הושלם – גריי הצטרף ללהקה של האולינג וולף האגדי, ניגן והקליט עם כל ענקי שיקגו – מאדי ווטרס, סוני בוי וויליאמסון, ליטל וולטר ועוד. התקופה הזו בשיקגו הייתה מכרעת בעבור גריי בעיצוב הסאונד שלו, אך לא פחות מכך – בעיצוב הסאונד של הקלידים בתור הזהב של השיקגו בלוז. יהיו שיטענו שכל מה שאנחנו שומעים היום – כל ריף פסנתר מוכר בקטע של שיקגו בלוז, שאוב או נשען במידה זו או אחרת על מה שביסס אז הנרי גריי.

גריי יצר שילוב בין המוזיקה שהכיר מהבית – הבלוז, הבוגי והספיריטואלס הדרומיים שלמד בכנסייה, ושילב אותם עם הבלוז הכוחני שלמד בשיקגו. אך מעבר לתרומתו המכרעת לשיקגו בלוז, גריי הוא גם אחת הדמויות המשמעותיות בביסוס והפצת צלילי "בלוז הביצות" (Swamp Blues), הכינוי שקיבל הבלוז שהתבסס באזור הולדתו בבטון רוז', לואיזיאנה. הסוואמפ בלוז הוא מה שניתן לכנות "קצבי אך נינוח" – יד שמאל מקפידה לשמור על מהלכים ריתמיים ברורים, אך יד ימין היא נינוחה ומשוחררת, וכך נוצר שילוב מעניין של מוזיקה לריקודים שהיא לא נוקשה מדי. היא משלבת לצד הבוגי ווגי השפעות של מוזיקה מקומית מדרום לואיזיאנה, בעיקר זיידקו וקייג'ון. הבקיאות של גריי בשני העולמות המוזיקליים – של שיקגו ולואיזיאנה ניכרת בשותפיו לעבודה. הוא עבד לאורך השנים עם המפיקים הגדולים של שיקגו – ביניהם לאונרד ופיל צ'ס ווילי דיקסון, אך גם עם המפיק ג'.ד. מילר שאחראי להקלטות מכוננות של הבלוז של לואיזיאנה.

ב-68 צרה משפחתית קטעה את מהלך הקריירה של גריי בשיקגו – אביו נפטר והוא נקרא לסייע בפרנסת המשפחה. מתקן גגות ביום ומופיע במועדונים בלילה, גריי לא נתן לחזרה ללואיזיאנה לעצור בעדו, ולבסוף דווקא התקופה הזו היא שאפשרה לו לשבת ולהקליט, ולבסוף גם לשוב לטורים – בארצות הברית ומעבר לים. הוא אפילו הופיע בשני סרטים – סרט עצמאי בכיכובו, ובפרק בתוך סדרת "בלוז" של מרטין סקורסזה (לא מכירים? שיעורי בית מיד!)

כיום, גריי הוא ככל הנראה ותיק פסנתרני לואיזיאנה שעדיין מסתובב על פני האדמה הזו – אוצר אמיתי של צלילים שפעם ריחפו מעל ביצות לואיזיאנה ומגדליה של שיקגו. עם קריירה כמעט רציפה של למעלה מ-70 שנה, לא ברור כיצד הוא נותר יחסית בצל ביחס לבלוזיסטים אחרים שפעלו באותן התקופות. האם הפסנתר הוא הבעיה? האם כשכוכבה של הגיטרה החשמלית דרך לא נותר מקום לקלידים בקדמת הבמה? מזל שיש לנו את מי להאשים (גיטריסטים), ומזל שעוד לא מאוחר מדי להתוודע להיסטוריה המגולמת באצבעותיו של הנרי גריי.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0