ירידה לצורך עלייה: בינג' ליסנינג על "The Get Down" של נטפליקס

14302924_10154444405534029_1210631423_n

כאשר אני מדבר עם אנשים על שנות השבעים, לא מעט פעמים אני מגלה אצלם קונפליקט. מצד אחד, לאף אחד אין ספק שמבחינה מוזיקלית זהו עשור משובח, אך מצד שני ההרגשה היא כי הוא תמיד עומד בצילו של העשור שקדם לו.
הדיסקו, אחד הז'אנרים המושמצים בהיסטוריית המוזיקה ויליד שנות השבעים, מקבל מהבמאי באז לורמן את הכבוד כז'אנר חשוב בפני עצמו וכחלק משמעותי בהתפתחות ההיפ הופ בסדרה החדשה מבית נטפליקס The Get Down.
העונה הראשונה אמנם בת 12 פרקים, אך רק שישה מתוכם שוחררו בנטפליקס בהפקה הכי גדולה של הרשת עד היום עם תקציב שחרג למספר דו ספרתי של מיליונים לפרק.

העלילה נעה סביב שתי דמויות מרכזיות שחיות בברונקס. זיק – צעיר יתום וחכם כשד, שנאבק בין הרצון שלו ללמוד ולהתקדם בעבודת צווארון לבן לבין החלום שלו להיות MC. מהצד השני מיילין, חברת ילדות של זיק ואהובת ליבו, שחלומה להיות כוכבת דיסקו נתקל בקשיים מהסוג שסביר למצוא אצל נערה מהברונקס עם איש כנסייה מאמין וקשוח כאבא.
אם העלילה נשמעת לכם מעט קלישאתית, זה כי היא כזו, וזה ממש לא דבר רע.
העלילה מצליחה להיות פשוטה וצבעונית, מהירה וזורמת כדי שאפילו הפרק הראשון בן כמעט 90 הדקות, יעבור לכם מבלי ששמתם לב.
כל פרק מתחיל בוידאו של זיק כראפר בוגר בשנת 96' שנזכר בתחילת דרכו, דוגמא אחת לדרך של לורמן לסדר לנו את הכרונולוגיה של המוזיקה.
דוגמא נוספת היא כאשר מיילין רוצה שיכתבו לה להיט דיסקו, ולבסוף מקבלת את "Set Me Free", שיר מלא מילות קדושה יחד עם מקהלת הכנסייה, אזכור לשורשים של הדיסקו בסול ובגוספל.
כי גם הדיסקו, כמו הגוספל, היה כלי לאחד אנשים ולחגוג. במקרה של הדיסקו זה היה חופש מיני ותחושת אחדות ללא הבדל גזעי ובמקרה של הגוספל זו אהבת האל. אבל שניהם מנסים להשיג את אותו דבר.
לאחר מכן, באחת הסצינות הערוכות היטב, הצילום מזגזג בין מיילין ששרה את השיר בכנסייה לבין זיק וצוות החברים שמקיף אותו בזמן שהם מסמפלים את השיר ומלבישים עליו קטעי ראפ במהלך דו קרב עם צוות אחר.

הפסקול מצליח לעמוד ברף הגבוה שהסדרה מעמידה ותוך כדי הפרקים הוא מצליח להיות מה שהופך את הסדרה הזו מעוד סיפור לא מפתיע במיוחד על אהבה וחלומות לחגיגה צבעונית של מוזיקה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
מייקל קיוואנוקה המצוין מפציע עם "Black Man In A White World" ו-"Rule The World" שמקבל חיזוק מ-NAS, אחד המפיקים והיועצים המוזיקלים לסדרה, שמדגים כמה השילוב של ההיפ הופ עם ז'אנרים אחרים מתאים כמו כפפה ליד.
בפסקול ישנו שילוב מעולה בין אמנים עכשוויים לבין קלאסיקות דיסקו כמו "Devil's Gun" של C. J. & Company שמלבד היותו פצצת כיף קצבית וקלילה, זוכה לקרדיט היסטורי בתור השיר הראשון שהושמע בסטודיו 54.
גראנדמאסטר פלאש, פרט לעובדה שמקבל את דמות ה-DJ הגורו בסדרה אליו זיק והחבורה הולכים ללמוד את רזי התקלוט, גם היה אחד המפיקים של הסדרה. בנוסף לכך הוא תורם לפסקול רמיקס עדכני ומעולה ל-"You Can't Hide" של טדי פנדרגראס ששר פה יחד עם Zayn ויוצרים את אחד השירים המצויינים בפסקול שמחובר לעבר לא פחות משהוא רלוונטי ל-2016.

אולי אחת העובדות שמספרות הכי טוב את הסיפור של הדיסקו היא שנייל רודג'רס, הגיטריסט והמפיק שחתום על עשרות להיטי דיסקו, מצליח להוציא תחתיו פנינים גם היום כמו "Get Lucky" ו-"Lose Yourself To Dance" שהוציא יחד עם דאפט פאנק.

זו דוגמא מושלמת לכך שהדיסקו לא נעלם, הוא גם לא מת אז בשנת 1977 כאשר עשרות אלפי תקליטי דיסקו נשרפו.
הדיסקו פשוט היה צריך לחזור אלינו בצורה אחרת, קצת פחות גולמית מהצורה המקורית שלו. להזכיר לנו שלא משנה באיזה עשור אנחנו נמצאים או מה מתרחש ומנתגן ברחובות, בסופו של יום לדיסקו יש תמיד מקום, כשחקן ראשי או כקרקע פוריה לז'אנרים אחרים, ו-The Get Down הוא דרך מצויינת להיזכר בזה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0