גברים כן בוכים: שחר רודריג על שני (!!) האלבומים החדשים של פרנק אושן

7749514990_551ef7724d_b

בשבוע שעבר התעוררנו פעמיים לבוקר חדש מופלא – בוקר בו פרנק אושן בחר, אחרי התגרות ממושכת שאורכהּ ארבע שנים, לשחרר יצירה חדשה לאויר העולם. שתי היצירות האלה היו שונות, כל אחת במובן אחר, ממה שחשבנו שאושן יבשל לנו. הראשונה, Endless, היא בכלל יצירת ויז'ואל ושיתוף פעולה טכנולוגי שעוד אדון בו בסיקור הזה. והשניה, היא פשוט גברת בשינוי אדרת שכן במקום "גברים אינם בוכים" קיבלנו אלבום שנקרא "בלונד" שעל עטיפתו גבר… ובכן, בוכה.

אפשר לומר שמאז Channel Orange ניסיתי למצוא את האמן שימלא את החור שאושן פער בי. על הדרך אספתי הרבה מאוד אמנים שאני אוהבת מאוד, אבל כולם היו קצת "ליד" ולא סיפקו את הגרעין המרגש הזה שקיים באושן כשהוא שר "If it brings me to my knees, it's a bad religion" או "I've been thinking ’bout forever". לכן, כששנה שעברה הוכרז כי אושן ישחרר אלבום חדש – תליתי עיניי ואוזניי באלוהי האינטרנט וחיכיתי. חודש חלף עבר לו, גם שנה – והאוקיינוס שקט.

עד שביום שישי האחרון, ה-18 באוגוסט, עולם המוזיקה רחש כשאושן שחרר 45:15 דקות של וידאו לפלטפורמת אפל מיוזיק באופן אקסקלוסיבי, ובכך צמצם את קהל היעד אליו הוא פונה שכן השירות לא קיים בכל המדינות ו-וודאי שלא על גבי כל המכשירים. אז למה בעצם להגביל את עצמך לשירות שאיננו חינמי, שהוידאו שלו יכול להתנגן רק על-גבי חיבור WiFi ושבאופן כללי סופג תלונות חוזרות ונשנות על חוויית משתמש נחותה לעומת המתחרים, גזילה של רווחים מאמנים ועוד? ובכן, כנראה שמדובר ביחסי-ציבור הדדיים.

אפל מיוזיק עלולה להרוויח מהעסקה הזו יותר ממה שאושן מרוויח. נניח ולאושן יש כחצי מיליון עוקבים קבועים, ונניח שלפחות חצי מהם מבינים דבר או שניים במוזיקה שכן אפל מכוונת לקהל היעד האנין והאיכותי. נניח ול-60 אחוזים מהחצי הזה אין מכשיר אייפון, וגם בתוך אלו שיש להם – לא ברור לכמה מהם יש מנוי לאפל מיוזיק… ובכן, יש פה מאה וחמישים אלף אנשים שפוטנציאלית מוכנים לשלם חמישה דולר בחודש בשביל אלבום ויזואלי אחד שאפשר לצפות בו רק באמצעות הפלטפורמה המסורבלת של אפל. סה"כ כמעט מיליון דולר חודשי בהכנסות. שווה, לא? כמה מהרווחים האלה יועברו אחר כבוד לכיסו של אושן? לא ברור. לא מן הנמנע שקשרתי תיאוריית קונספירציה צינית.

בין אם כן ובין אם לאו, אושן בחר להתייחס גם לאלבום הויזואלי עצמו בצורה סרקסטית למדי, ולבקר את תרבות התפוח והאנדרואיד בצורה די חריפה. האלבום הויזואלי המתקרא Endless נפתח בטקסט שגם נועל את האלבום:

With this Apple appliance, you can capture live videos
Still motion pictures shot at high frequency
Blurring, blurring the line

הוידאו כולו מצולם בתוך האנגר שבו אושן בונה באיטיות מדרגות לאותה נקודה בה הוידאו מתחיל. רבות כבר נכתב במגזיני המוזיקה מובילי הדעה על המוטיבים שמלווים את הוידאו-קליפ הזה. כדי לא להלאות אתכם, אמנה את אלו שדיברו אליי במיוחד: השימוש בשחור-לבן: אני חושבת שזו הדרך המיוחדת, פרט לבחירה אמנותית קלאסית וחפה ממשמעויות נסתרות, להדגיש שגם אושן חי בקונטקסט. אושן לא נמנע מלדבר על סוגיות פוליטיות. זה קיים ב-Channel Orange וגם, אולי במידה פחותה, ב-Nostalgia, Ultra. זה גם מתחבר למוטיב השני והוא העובדה שאושן מתפקד כפועל: לאורך כל הקליפ, אושן, ללא שום קשר לקצב, עמל ושוקד על יצירה פיזית וסיזיפית. עם כל יציאה וכניסה של שיר מתחיל יום חדש בו יש משימה אחרת לעשות: חיתוך, שבירה, צביעה, הרכבה. לאורך הוידאו-קליפ אנחנו מצפים שיצא משהו מאוד גרנדיוזי; אם זה אושן זה חייב להיות מעניין, לא? חייב לקרות משהו בסוף ארבעים וחמש הדקות האלה. מחזוריות: ספוילר, חברים, בסוף הוידאו – עת אושן סיים לבנות את המדרגות הספירליות שלו, הוא מגיע בדיוק לאותה הנקודה – האנגר לבן, בו מתנגן Device Control, אותו שיר שזכינו לתקציר ממנו בתחילת הוידאו.

With this Apple device
You can blur the border between still and motion pictures
You can blur the border between still and motion pictures
With this Sony Telephone 4K video is in your palm
It is in your palm, in your palm
In your hand, in your hand
With your eyes, with your eyes
You can capture real 4K
With this Samsung telephone, we don't call it telephone
I think I saw billboards describing life interactivity
Life sharing, live posting, streaming off your videos
The new Samsung Galaxy allows you to livestream your life
Livestream your life, livestream your life
You can blur the border between still and motion pictures
You can still stream you life
Your life can be streamed
In endless communication
We all show interest in everybody's life
Your life can be streamed
Life, your life can be streamed
Life, life

בסוף המחזוריות הזו, ממש כמה ימים לאחר Endless, גילינו שנולד לו עוד אלבום. האלבום ה"אמיתי", זה שהצהירו על לידתו עוד שנה שעברה, זה שהיה אמור להיקרא "גברים אינם בוכים" – הוא מעין חוליה נוספת בשרשרת המחזוריות הזו שאני מאמינה שאושן התכוון אליה בכך שחזר לאותה הנקודה. הרי הוא אומר: In endless communication, we all show interest in everybody's life. תחושת הריקנות הזו, השחרור של יצירה, משאירה אותך בחלל ריק שמתוכו צריך לצמוח שוב. ויש משהו מנחם בכך שיש עוד איזושהי שארית שניתן לחלץ מבין השברים ולשלח אותה לחלל העולם.

יש פה עוד אלמנט פסיכולוגי שאושן הכפיף לצורכיו: הטרמה (או בלעז: פריימינג). בדרך-כלל, כדי ליצור באזז והתלהבות מאלבום חדש, יוצרים קצת שמועות, מתראיינים, או לחלופין: מנתקים את הנוכחות הדיגיטלית שלך לחלוטין. אושן בחר לייצר את הבאזז על-ידי פורמט חדש, על-ידי שיתוף פעולה מסקרן ושנוי במחלוקת ובעיקר – על-ידי יצירה. יצירה שתביא לסקרנות לשמוע מה הוא באמת בישל לנו.

כש-Blonde מתחיל להתנגן עם Nikes, אני מסוקרנת. אושן משנה ומעוות את הקול של עצמו באמצעות Prismizer, מורח שכבה ועוד שכבה של סאונד והליריקה משוגעת – מערבבת מטאפורות מחיי היום-יום, מפרטי טריוויה נודעים עד נודעים פחות ומהרבה שבריריות שמסתכמת לשורה אחת: "I'm not him but I mean something to you". למרות הוירטואוזיות של נייקיז, Ivy הוא השיר שלו באמת חיכיתי. תקשיבו:

ב-Be Yourself פרנק אושן משמיע הודעה בת דקה וחצי שאמא שלו השאירה לו על המכשיר הנייד. בנאום הקצר שקטוינה ריילי משאירה לפרנקי, היא מספיקה להטיף נגד שימוש בסמים לרבות מריחואנה ואלכוהול. היא טוענת שהשימוש בהם הוא הסחפות אחר ההמון, ושפרנק צריך להישאר נאמן לעצמו.

“Be yourself and know that that's good enough. Don't try to be someone else. Don't try to be like someone else, don't try to act like someone else, be yourself. Be secure with yourself.”

זוהי לא הרצועה היחידה באלבום שמוקלטת כולה על-ידי מישהו שאינו אושן. הקטע Facebook Story הוא תיעוד אישי מצמרר של SebastiAn, מפיק צרפתי שעבד עם אושן על בלונד. בדקה וחצי נוספת, סבסטיאן מספר שיצא עם בחורה שביקשה ממנו לקבל את הצעת החברות שלה בפייסבוק. הוא מסרב לקבל את הצעת החברות ואומר לה: "אני איתך כל יום, אני לא צריך לקבל את הצעת החברות הזו", אולם היא מתחילה להיטרף מקנאה ובטוחה שהוא בוגד בה רק מכיוון שלא קיבל את הצעת החברות שלה.

החיבור בין האישי לטכנולוגי ניכר מאוד בפרוייקט המשולב הזה – מחד, אושן משתמש בטכנולוגיה לצרכיו, ומאידך – הוא גם לא מהסס ללגלג עליה, או לפחות להציג אותה באור הפחות אטרקטיבי שלה. החל בהודעות מביכות מאמא במשיבון וכלה במציאות שהגבולות בינה לבין מקבילתה הדיגיטלית מטשטשים.

בקטע הנועל את האלבום, Future Free, אושן חוזר להתמודד עם נושא הרבה יותר אישי ואוניברסלי:

"Now I'm making 400, 600, 800k momma
To stand on my feet momma
Play these songs, it's therapy momma, they paying me momma
I should be paying them
I should be paying y'all honest to God
I'm just a guy I'm not a god
Sometimes I feel like I'm a god but I'm not a god"

הן Endless והן בלונד, אם לומר את האמת, לא יהיו מה ששני האלבומים הקודמים של אושן בעבורי. Endless עדיין זמין להאזנה רק כוידאו באפל מיוזיק, ובלונד שמתחיל חזק הופך איפשהו באמצע למעין ערבוביה של הקלטות ניסיוניות שגם אם הן יפות כשלעצמן, הן לא מאפשרות להאזין לאלבום בהשמעה אחת רציפה. אבל האם אמן צריך לכוון להשמעה אחת רציפה? לאלבום? האם זו המטרה ביצירה? במהלך השנים האחרונות עלו הרבה טענות בעד ונגד פורמט האלבום כפורמט מוצלח או רלוונטי. אמנים צעירים רבים בוחרים לשחרר סינגלים שלא כחלק מאלבום שלם, חלקם בוחרים לשחרר אלבום כאסופה של שירים מאוגדים יחד בסטרימינג רצוף של ארבעים עד חמישים דקות, וחלקם בכלל מוותרים על הקונספט לחלוטין ואחת לכמה שנים אוספים שירים בודדים לכדי אלבום אחד, לשם הסדר. חלקם אפילו מוציאים אלבום וידאו באפל מיוזיק, תראו מה זה.

מה שאני מנסה להגיד הוא: בלונד הוא אלבום שיש בו שירים יפים, אבל הוא לא יצירת המופת השלמה לה חיכיתי. לומר את האמת, אני מעדיפה את אושן הכי אישי שיש וחסרו לי הבלדות המתוזמרות יותר והאלקטרוניות פחות, ויש לי תחושה שהלחץ הציבורי גרם לו להוציא משהו שאולי לא היה מגובש מספיק. כל-כך לא מגובש שבדקה התשעים גם החליף שם מ-Boys Don't Cry העדין, למסכה: Blonde. עדיין – אני מאוד שמחה שאושן חזר ושאולי הדלק שדחף אותו ליצור שני אלבומים ולשחרר אותם יחד, יספיק גם לפרויקט הבא.

תגובות

וורדפרס: 2
  • comment-avatar
    רן 2 שנים

    היי שחר,

    אני חולק עלייך בעניין חוסר ה"אלבומיות" של בלונד. הוא כל כך אלבום בעיניי. לגבי מושגים כמו שלם או מגובש, לא יודע… אולי באמת חלק מהעניין שלו זה להיות פרגמנטרי. אבל אם לדבר במובנים פחות קונספטואליים ויותר פרגמטיים – אני שומע אותו מתחילתו ועד סופו בלי להפסיק ובלי לאבד קשב לשנייה, ומתרגש מכל פעימה. אז אני מעריך את דעתך ואת כתיבתך, ולא טוען את טועה ואני צודק. אבל כן נראה לי שכדאי לך להישאר פתוחה לאופציה שמדובר ביצירה שלמה בפעמים הבאות שתאזיני. אולי זה ייקרה פתאום. ואם לא – אולי באלבום הבא.

    • comment-avatar

      תודה על התגובה, רן 🙂 יכול להיות – כבר קרה בעבר שאחרי כמה האזנות הרגשתי שפתאום נפל אסימון ואני רואה את היצירה באור אחר.

  • DISQUS: 0