הלוואי ויכולתי לכתוב קלישאות: ראיון עם תאמר נפאר ואיתמר ציגלר על המוזיקה של ג'אנקשן 48

סרטי יונייטד קינג. צילום: אמנון זלאייט

סרטי יונייטד קינג. צילום: אמנון זלאייט

ג'אנקשן 48 הוא סרט שיגרום לאזניים אוהבות מוזיקה להזדקף בהתרגשות מהשניה הראשונה. תאמר נפאר ואיתמר ציגלר מספרים איך כותבים מוזיקה לסרט היפ-הופ, בערבית

המוזיקה של DAM, להקת ההיפ-הופ הפלסטינית הראשונה שייסדו תאמר נפאר, סוהל נפאר ומחמוד גרירי מלוד בסוף שנות התשעים, מספקת כבר למעלה מעשור תוצרי היפ-הופ מהמשובחים שנשמעו במחוזותינו. טקסטים ארוכים, נוקבים, עם הרבה ביקורת אבל גם הרבה הומור ופאנצ'ים, שמספרים את הסיפור של צעירות וצעירים ערבים, עם מבט שמופנה החוצה אל האפליה והגזענות שבחברה היהודית, ולא פחות מכך מופנה פנימה, כלפי החברה הערבית-פלסטינית. תאמר עצמו ממשיך ליצור ב- DAM ובמסגרת שיתופי פעולה אחרים (כמו ברמיקס המעולה הזה למשל), הספיק לשחק בהצגות ילדים בתאטרון אלמינא, לקחת חלק בפרויקט צילום שעסק במעצר של ילדים, ועובד היום במקביל על אלבום סולו עם רע מוכיח. בקיצור, סרט היה כנראה רק עניין של זמן. לפני חודש וקצת עלה לאקרנים בארץ הסרט "ג'אנקשן 48", שאת התסריט שלו כתב תאמר נפאר יחד עם אורן מוברמן (כן, מהסרט על בוב דילן), ביים אודי אלוני, וערך ג'יי רבינוביץ' (כן, מ- ‘8 Mile’). היישר מלוד-ליד, הסרט עוסק בראפר כארים ובזמרת מנאר (שמשחקת סאמר קופטי), שני צעירים שבמקום להתנשק בגשם נאלצים להתמודד עם, ובכן, החיים עצמם. ואיך מתמודדים אתם שואלים? בתור התחלה, עם הרבה מוזיקה.


תאמר, מאיפה נבע המעבר לקולנוע? זה היה מתוך רצון להתנסות אמנותית במשהו חדש, להגיע לקהלים חדשים?

"זו לא החלטה או תכנון, זה פשוט צמח אורגני. אודי ואני מכירים ועובדים יחד מאז 2001, וסביב 2009-2010 הייתה תקופה מבלבלת בחיים בשבילי – בדיוק הבן שלי נולד ואבא שלי נפטר, והייתי פחות פרודוקטיבי. לא התרוצצתי, וברגע שאת לא מתרוצצת בעולם הזה, המוצר שלך כבר ישן. הייתי באמצע טור שני בארצות הברית, אחרי שנה שבה הרגשתי שלא בא לי לצאת לחו"ל ולא בא לי לשיר, ושמתי לב שאני מגיע עם אותם החומרים. היינו בהופעה בניו יורק, וכרגיל על הבמה הייתי עם האנרגיות והכריזמה כמו שאודי מכיר. אבל כשהלכנו אליו הביתה פתחנו ויסקי וסתם דיברנו, ותאמר אחר התחיל לדבר – חולשות. אודי התחיל להקשיב כחבר ואחרי זה – להקשיב כבמאי, ואמר 'תקשיב, יש פה סיפורים מעניינים'. הוא הציע לי לנסות לתסרט את זה, וככה לעבוד מהבית, וזה בדיוק מה שרציתי אז.

אודי הגיש את ההצעה שכתבנו והסביר לי שעד שמקבלים תשובה זה יכול לקחת חודשים ושנים. הוא נתן לי הרצאה של חצי שעה של 'זה עולם אכזר'. ובבוקר הוא מעיר אותי ואומר 'בואנה יש לנו תשובה'. כנראה שהיה משהו שהדליק אותם, הם ביקשו פגישה, ווואלה שבוע אחרי – אני יושב בבית וכותב".

"אתה חייב להפגיש בין תאמר ואיתמר, יצא משהו"

ההצעה הראשונית שכתבו אודי ותאמר לא כללה כתיבת מוזיקה מקורית לסרט. אבל עם התקדמות תהליך הכתיבה, נעשה ברור שהסרט דורש מוזיקה משלו. וכמו בכל סיפור מוזיקלי טוב, המפגש בין תאמר נפאר ואיתמר ציגלר הוליד את אחד החיבורים המוזיקליים המעניינים של התקופה האחרונה.

תאמר, איך התחילה העבודה עם איתמר, ולמה בעצם הצורך להכניס עוד מוזיקאי לעבודה?
"אני לא מפיק, אני ווקאליסט – אני לא יודע לגעת במכשירים ולנגן. אודי המליץ על איתמר, הוא הפגיש ביננו, ועפנו אחד על השני. לפני שלושה חודשים, כשחגגנו את היומולדת של איתמר, ישבנו כל החבר'ה והיה שם גם שי צברי. פתאום אודי נזכר לספר שלפני יותר משנתיים הוא ושי נפגשו, ושי אמר לו 'אתה חייב להפגיש בין תאמר ואיתמר, יצא משהו'. אודי שמע, ויותר משנה אחרי, כשעבדנו על הסרט, זה קרה. את שי לא הכרתי בכלל אז, אבל מסתבר שהוא איכשהו חיבר ביני לבין איתמר".

הסיפור של איתמר על תחילת העבודה המשותפת מלמד ששי צברי לא היה היחיד עם תחושת בטן טובה: "את אודי אני מכיר הרבה שנים מניו יורק, ואת DAM יצא לי לשמוע פה ושם, ואני הייתי כמובן פעם בהיפ-הופ עם הלהקה שאיתה נסעתי לניו יורק – Sideffect. תמיד היפ-הופ היה אהבה גדולה, אבל בניו יורק גיליתי גם עולמות אחרים ויצאתי לכל מיני סצנות ניו יורקיות של אינדי ואוונגרד וארט-רוק. באיזשהו שלב התחלתי להתגעגע להיפ-הופ, והגיעה אלי מכונת MPC – הסמפלר הקלאסי של ההיפ-הופ, ועשיתי מלא ביטים. לא ידעתי מה בדיוק אני עושה, ואמרתי "אולי יקרה משהו". ומה שקרה זה שהם הגיעו ל-MTV, ונחרשו בכל מיני תכניות נוראיות במשך כמה שנים טובות. זה היה כיף גדול כי היה פידבק חיובי, גם כלכלי, על משהו שאתה קורע עליו את התחת. אז נכנס בי ג'וק ההיפ-הופ שוב, ותאמר מדי פעם עלה לי בראש, והייתה לי הרגשה שאולי יום אחד יהיה חיבור. כשחזרתי לארץ אודי דיבר איתי על הסרט, בהתרגשות, והיה נשמע שזאת ההזדמנות".

אבל הרקע של איתמר בהיפ-הופ הוא רק נדבך אחד מתוך מה שהופך אותו לשידוך מתאים לסרט. כפי שניתן להיווכח מאלבומי הסולו היפים שלו ומהפעילות בהרכב "החצר האחורית", יכולתו לכתוב מלודיות שהן עדינות אך מצליחות לחלחל עמוק לנפש המאזין, אינה נופלת בעיני מיכולותיו בתחומי ביטים חורכי MTV, ושני ההיבטים הללו היו נחוצים לשם יצירת המוזיקה לסרט, כפי שעוד ידובר בהמשך. תוסיפו לאלו את הנגינה בבלקן ביט בוקס וב'נבחרת הגרוב' של שי צברי, שני הרכבים שיכולים ללמד אדם דבר או שניים על איך שוזרים בהצלחה אלמנטים מקומית עם הפקה עדכנית, והרי לכם מארג מוזיקלי הולם לג'אנקשן 48.

אז איך בעצם כותבים מוזיקה לסרט, איך נראה התהליך?
איתמר: "זה היה מעניין בסרט הזה, כי התהליך היה קצת אחר. בדרך כלל בסרט אתה עובד עם סצנות קיימות ומנסה לפגוע בול. לפעמים אלו סצנות שאין בהן מוזיקה ואתה אמור 'לשים' עליהן מוזיקה, ולפעמים יש סצנות שבהן הבמאי השתמש באיזשהו רפרנס מוזיקלי, ואתה אמור לעשות משהו מקורי שיתן את אותה האווירה. זה יכול להיות כיף, אבל גם מאוד מתסכל וקשה, אם עובדים עם במאים שאין להם שפה מוזיקלית, או במאים שנקשרו לרפרנסים שלהם יותר מדי. פה מכיוון שזה סרט מוזיקלי, וסרט היפ-הופ, התהליך היה אחר לגמרי – היינו צריכים לגמור את כל המוזיקה – את כל השירים שתאמר שר, לפני יום הצילומים הראשון. זה היה מרענן בקטע מגניב, שאנחנו גם נותנים את הטון לסרט, אנחנו חלק מכל היצירה".

למרות שהעבודה על השירים נעשתה עוד טרם הצילומים, תאמר מספר כי תהליך כתיבתם לקח זמן: "אודי לא הסכים שאני אכתוב מיד. רק כשהוא הרגיש בחזרות שאני נהיה כארים הדמות – ממש נהייתי יותר צעיר, יותר אקטיבי, פחות עייף, הוא אמר לי 'יאללה נכנסים לסטודיו'. הייתי מסיים לשחק, וחוזר לסטודיו לעבוד עם איתמר עד לא יודע איזו שעה, וכותב ככארים. השירים לא נשמעים כמו תאמר, אפילו הפלואו ואיך שזה חתוך. גם היה צריך ליצור התפתחות בשעה וחצי של ליריקס – מתחילים מהשכונה, יוצאים לפלסטיניות, חוזרים עם הגעגועים לאבא ולנכבה, ובסוף הכי פמיניסטי ומרגש וחושני וסקסי ומאוהב שיש. כל אלו דברים שכארים עבר, דברים שהייתי עובר על הסט, ולוקח אותם משם לסטודיו, והעבודה הייתה בין כארים, תאמר, אודי ואיתמר".

אתה יכול להרחיב על האופן שבו השירים מייצגים את ההתפתחות של כארים?
"'איחריק ג'ורג" (שרוף את זה ג'ורג' – שם קוד כשצריך לשרוף את הסמים כשהמשטרה מגיעה), הוא השיר של השכונה. מה שמעניין את כארים זה החבר'ה – הוא לא גנגסטר, אבל הוא שייך לשכונה. זה העולם שלו. וכל-כך אין לו כוח לאבא ואמא שלו כשהם שרים את השירים שלהם, הוא לא רוצה לבוא להופעה שלהם במועדון הקומוניסטי, עם מיקרופון אחד וכסאות כתר. גם כשהם שרים בבית, הוא לא משתתף, אין לו כוח לשיר.

אז בהופעה הוא עושה איחריק ג'ורג' על השכונה והעוני, וכשהוא עולה עוד פעם הוא עושה את 'אנא מיש פוליטי' – אני לא פוליטי. אבל כשהורסים את הבית של חבר שלו, זה השיר של האבא. הוא אומר לאבא – עכשיו נפל לי האסימון, עכשיו הבנתי את המסורת, הבנתי את הנכבה. ודווקא על הריסות הבתים, כשכולם מצפים שהוא יעלה ויגיד 'הנה הרסו את הבית', הוא פתאום סוגר את המעגל עם אבא שלו. כשאבא שלו רצה שהוא יבוא איתו למועדון הקומוניסטי לשיר כארים לא קלט את זה, הוא הרי לא חווה את הנכבה. אבל עכשיו הוא רואה שהנכבה ממשיכה. אמנם בשבילו זה לא עץ זית – בבית היו מריחואנה וקוק, אבל זה חלק מזה. הוא אומר בשיר משהו כמו 'אבא תנוח, תישן, תן לי את המפתחות, אני אשב במקומך'. זה חזק כי אלו שרואים את הסרט ידעו שאלו המפתחות של הרכב של האבא, אבל אלו שמחוץ לסרט יחשבו שזה המפתח של השיבה".

הצלילים הראשונים ששומעים הצופים הם של "אחריק ג'ורג", שיר שמכניס מיד לקצב של הסרט, שכמו שתאמר מספר, "חתוך כמו סרט היפ-הופ. יש קצב של היפ-הופ, ביפיאם מסוים, הסרט ערוך כמו שיר עם בתים ופזמונים". הביט המעולה של השיר מהווה רקע לחלק מההתרחשויות בתחילת הסרט, ובהמשך כארים שר אותו על הבמה, לתשואות הקהל הנגנב. "אנא מיש פוליטי", למרות שמו, הוא דווקא טקסט עם נקודת מבט פוליטית לא בנאלית בעליל – למשל בשורה "הערבית שלך היא ערבית של שב"כ, העברית שלי היא עברית של שבת". ויש גם רפרנסים למוזיקה פלסטינית נוספת – השיר "עליכי מני סלאם" שנהגו לשיר במועדון הקומוניסטי טרום 48, ומלווה את הסרט לאורכו, השיר Naci en Palestina (no tengo) ששרה מנאר על הבמה, ואפילו מוזיקה משיר אחד של DAM שבטח תזהו כשתראו את הסרט. אבל בעיקר, מלבד תאמר ואיתמר, שורה של מוזיקאים נהדרים – החל מהראפר סאז, דרך נגן העוד והכינור נסים דקואר, בואך הופעת אורחת של הזמרת הצעירה מייסה דאו (שעובדת בימים אלו על אלבום בכורה), ועד אמל מורקוס הגדולה, שמתארחת בקטע א-קפלה יפהפה באחד מהשיאים הרגשיים של הסרט (בלי ספויילרים), מסייעים להרכיב את הפסקול של ג'אנקשן 48.

"אל תשכחו את האדם"

השיר האחרון – יא רית (בתרגום: הלוואי. בתרגום מדויק יותר: If Only), הוא הפסגה המוזיקלית של הסרט, ובהתאמה מייצג, הן בטקסט והן בלחן ובעיבוד, את ההתפתחות שעובר כארים במהלך הסרט. הוא אינו שיר היפ-הופ שגרתי. את הקטעים של הראפ עושה כארים, אבל הוא גם שר את הפזמון, ומנאר, חברתו, מדקלמת בהתחלה ושרה בסוף טקסט שמתבסס על שיר של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש (אפשר לקרוא באנגלית פה בעמוד 101) – סימפול של הטקסט של דרוויש, אם תרצו. יש ביא רית קטעים יותר מלודיים מהשירים האחרים, וריף גיטרה יפה ונוגע ללב שמלווה לאורכו.

תאמר: "ביא רית את קולטת שהבנאדם לא רוצה להיות פוליטי. הוא פתאום חוזר לעצמו. הרבה נוטים לדבר על הכלל, על 'עם ישראל חי' ועל 'תחי פלסטין', ושוכחים את האדם שבתוך זה. פה הוא מנסה להגיד 'הצילו, אל תשכחו את האדם, אל תשכחי אותי. אני רוצה לכתוב לך שיר מלא קלישאות, אני רוצה לכתוב לך איך אנחנו מתנשקים בגשם, אבל אני שונא את הגשם, זה מזכיר לי את הגג הדולף – זה מזכיר לי את העוני'. הוא מבקש מחברה שלו – תכסי אותי בבגדים שלך, קר לי, גרשי ממני את השד של העוני, גרשי ממני את כל הדברים האלה. אני לא מאוהב בהם ורק מחפש subjects לכתיבה – אני לא רוצה את זה. בבית השני הוא נוגע בעניין הפמיניסטי, ואומר שחוץ מהכיבוש, צריכים גם לדאוג לזה. זה בחור שלא קיבל את אמא שלו ועכשיו הוא משתמש באלמנטים של גירוש שדים שקשורים לאמא, בחור שהלך לבית זונות בהתחלה (למרות שלא נכנס) ועכשיו הוא מאתגר אפילו את מחמוד דרוויש עם הפמיניזם. גם במוזיקה – הוא נהיה מלודי, לא אכפת לו להתחבר לרגש שלו".

איתמר: זה שיר קצת שונה, שיר שבו נופלות הרבה חומות. הסרט מגיע לפיק אמוציונלי וכארים מתבגר גם ככותב, כשחלק מההתבגרות הוא השבירה של החומות, והיכולת לכתוב סוג של שיר אהבה. יש איזו התפתחות חיובית של כארים ושל המוזיקה למשהו קצת יותר קומוניקטיבי. זה שיר שתאמר כתב את המילים שלו, ובנוסף יש בו טקסט של מחמוד דרוויש שסאמר שרה, והיה מאוד מאתגר בשבילי להלחין אותו".

אתה מדבר ערבית?

"אני לא".

אז איך זה עובד?
"קודם כל זאת הייתה חוויה בפני עצמה. במשך חודשים לעבוד עם אנשים ואמנים ועם תאמר כמובן בצורה אינטנסיבית, עם שפה שחיבבתי לפני והיום אני אוהב, ופשוט הייתה סביבי כל הזמן. תאמר מאוד נדיב ולא עצלן בתרגומים, אז הוא תרגם לי, וידעתי כל הזמן מה המשמעות של הדברים. אני גם רגיל לזה, הרבה מהמוזיקה שאני אוהב ושומע היא מוזיקה עם טקסטים שאני לא מבין, אם זה מוזיקה אפריקאית, או צוענית".

ועדיין, זה שונה לשמוע ולהלחין.
"כן, זו הייתה פעם ראשונה שבאמת הייתי צריך להלחין בשפה שאני לא מבין. היה לי את הטקסט מולי בערבית, באנגלית ובעברית. בעברית בשביל המשמעות וכדי לדעת איפה להפיל את הדגשים, ולראות שמה שאני עושה הוא הגיוני, וזה קרה – יצאה איזו מלודיה יפה".

"איכות ואמנות גדולים יותר מדעות קדומות"

תאמר, היו שהשוו בין ג'אנקשן ובין הנראטיב של ההיפ הופ האמריקאי, וספציפית לסרט “Straight Outta Compton". מה דעתך על ההשוואה?
"אני אהבתי את הסרט, אני אוהב את NWA יותר מהסרט. אבל יצאו הרבה כתבות נגדו על השוביניזם שיש בו, על היחס לנשים ועל הקפיטליזם החזירי. רואים שם את האלימות מהמשטרה כלפי השחורים, אבל נשים שאלו איפה האלימות כלפינו. אז אני חושב שהסרט שלנו הוא אוניברסלי יותר, וזה מגניב כי הוא לא אמריקאי – זה פאקינג מוסלמים, הסרט מנתח את הפלסטינים ומדבר עלינו, אבל בלי ללקק למערב. ההשוואות שעשו פה מצחיקות אותי. אם הרבה ישראלים ראו שזה דומה ל-NWA בארצות הברית, איך זה שהם פרו-שחורים בארה"ב ואנטי-פלסטינים פה? אז אתם יודעים מה, השוטר הלבן שאתם שונאים שם בסרט? אתם השוטר הלבן פה".

הדברים הללו הדהדו גם בטקסט שכתב תאמר לאודי, כמה ימים לפני הראיון שלנו, בעקבות האלימות המשטרתית כלפי מייסם אבו אלקיעאן ב'סופר יודה' בתל אביב, ובעקבות הפסקת הקרנות הסרט בתל אביב: "אודי, אולי צדקת וצריך לבנות תיבת נוח משותפת, מעין מקום מקלט לשימור הצדק והשפיות עד שהמבול יעבור, כי מבול הגזענות הוא בעוצמות על ואנחנו חלשים מדי בשביל לעצור אותו, אבל אולי טעית כי לא נראה שיש מספיק יהודים אפילו בשביל למלא את אולם הקולנוע של לב". מסתבר שלמרות שכבר הספיק לזכות בפרסים בשני פסטיבלים בינלאומיים נחשבים, למרות שטף הביקורות הטובות, ולמרות ההקרנות באולמות מיינסטרימיים (ולא בסינמטק המורם מעם), הקהל היהודי, ברובו, אינו מסוגל לעבור את מחסום הדעות הקדומות ולהגיע לסרט.

זה הפתיע אותך? ציפיתם שיהיה אחרת?

"אם היית שואלת אותי לפני שנתיים, לא הייתי מצפה בכלל שזה יגיע לסינמה סיטי. אבל אז הגיעו החבר'ה של יונייטד, שחלקם מהצד השני של המפה הפוליטית, והם האמינו בסרט כי הוא ריגש אותם, וחשבו שיש פוטנציאל גם לרווח. את מעלה ציפיות, ומגיע הפסטיבל בברלין, וטרייבקה, ואת אומרת 'וואלה איכות ואמנות גדולים יותר מדעות קדומות'. אז לא פה".

אמנות טובה מצליחה לספק לנו נקודת מבט חדשה על המציאות – בין אם בצליל, באימג' או במילה. ג'אנקשן 48 הוא כל כולו נקודת מבט כזו, ובהתאמה גם המוזיקה אינה נופלת לקלישאות, כפי שאפשר ללמוד מדבריו של איתמר:

כשהתחילה העבודה המשותפת, היה ברור מלכתחילה לאיזה כיוון מוזיקלי הדבר הולך?
"היו מחשבות אבל לא יותר מדי, זה גם קשור לדרך שבה אני עובד – מרגיש יותר מאשר חושב, ונותן לאינטראקציה עם תאמר להוביל. ואז יוצאים דברים ומשם אתה כבר מפסל אותם, מחדד איזה כיוון שקרה באופן טבעי, איזה טון שנוצר פתאום – יש מאין כזה, שרק צריך להמשיך אותו. אני חושב שיצא מגניב, כי זה היפ-הופ אבל לא L.A ולא 2PAC. אלו ההשפעות של כארים כי הוא הקשיב לדברים האלה, אבל הוא עדיין בלוד. למרות שהשתמשתי קצת בכלים אתניים, אני לא אוהב לקחת את זה טו אובייסט, אז גם אם השתמשתי בעוּד, לא תמיד אפשר לזהות שזה עוּד, כי חירעתי לו את הצורה – הוא כבר ברוורס, עם אפקטים עליו, ורץ כמו משהו אלקטרוני. אבל זה עוּד, וגם אם אתה יודע או לא, הוא שם – זה לא הסינתיסייזר של L.A. אז אני חושב, אני מקווה, שנוצר איזה טון מקומי בסרט".

לא בכל יום נעשה פה סרט היפ-הופ, שהוא פאן ומגניב כמו שהוא מעורר מחשבה ורצון לדעת עוד, שנכתב ומשחקים בו ושרים בו צעירים ערבים, מנקודת מבט שכמעט ולא מקבלת במה בקולנוע המקומי. לא רק שזה לא קורה בכל יום, זו אפילו ממש הפעם הראשונה. ועל כן ראוי שנסיים בשלוש המילים שתאמר ואיתמר חתמו איתן את השיחות שלנו – תראו את הסרט.

סרטי יונייטד קינג. צילום: אמנון זלאייט

סרטי יונייטד קינג. צילום: אמנון זלאייט

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0