הכותבים של קולומבוס חוגגים לבוב דילן יום הולדת 75

bob-dylan

הוא נולד בעיירת כורים בצפון מינסוטה, והפך לאחד האנשים המפורסמים ביותר בעולם בגיל 21. הוא הופיע בכל העולם, מול קהל מעריץ, קהל שזורק חפצים ועוזב באמצע ההופעה וקהל שמוכן לשלם הון רק כדי לראות אותו מרחוק. בתור נער הוא הושפע עמוקות ממפגש עם באדי הולי, עקב אחרי וודי גאת'רי בגיל צעיר, והשבוע הוא מוציא אלבום שני משירי פרנק סינטרה. בוב דילן עבר הרבה ב 75 השנים האחרונות, ואנחנו חוגגים לו כאן יום הולדת

תעתועי גורל. שלוש תחנות עם Simple Twist of Fait – אלקנה כהן.
תחנה ראשונה: מאי 2005, בית החולים "זיו", צפת.
ב-2005 כמעט התפוצץ לי התוספתן באמצע פעילות מבצעית. פינו אותי, ניתחו אותי. הכל בסדר, רק אישפוז קצת ארוך יותר מהרגיל. בבית החולים אני מנצל רגע פנוי ממבקרים, ומקשיב בפעם הראשונה ל"Blood on the Tracks". השיר השני תופס אותי בגרון, בבטן הכואבת: סיפור פשוט אך מסתורי, מנגינה פשוטה לכאורה, הרמוניה שכמעט גורמת לי לבכות. לא הכרתי את השיר הזה עד אז, ומאז אני חושב שזה אחד השירים הכי טובים בקריירה של דילן.

תחנה שניה: 1975, סיבוב ההופעות של דילן וה-Rolling Thunder Revue, ארה"ב.
הסיבוב הזה, שהונצח בבוטלג מס' 5, Live 1975, אירח להקה ענקית וכולל את כמה מהעיבודים המעניינים ביותר של דילן לשירים של עצמו, אבל הקסם האמיתי שלו נמצא דווקא בחלק האקוסטי (בתחילת הדיסק השני): רצף של שירים שדילן שר עם גיטרה אקוסטית, והשיא שלהם הוא ב"Simple Twist Of Fate". זאת כנראה הפעם היחידה בקריירה שלו, שהוא ממש מנסה לשיר "יפה". זה לא לגמרי הולך לו, אבל המאמץ הניכר נוגע ללב, והופך את הרגע הזה למרגש באמת.

תחנה שלישית: יוני 2011, אצטדיון רמת גן.
ההופעה הזאת היא דווקא חשמלית, צרודה ומחוספסת. הטיפול ש"Simple Twist of Fate" מקבל בו, הוא מבריק: דילן פירק את השיר והרכיב אותו מחדש. פירק את ההרמוניה לגורמים ראשוניים וחשף את שלד האר. אנ. בי. שמסתתר מתחת לשיר הפולק. הוא כבר לא מתאמץ לשיר יפה, זונח את המנגינה לגמרי, והשיר עדיין נשמע מקסים. כמו בפעם הראשונה.


(מתוך ההופעה בתל אביב)

מוזיקה למבוגרים – ציפי פישר
במהלך ראיון שערכתי לקולומבוס לא מזמן, נפלט לי המשפט "המוזיקה שההורים שלך מקשיבים לה תמיד תשמע לך לא קולית כשאת ילדה". זה נכון לגבי מספר אמנים שנוגנו ברקע בילדותי, שבשעתו חשבתי שהם משעממים וקצת חופרים. וזה נכון גם לגבי בוב דילן, שמאז שאני זוכרת את עצמי ישבו שתי קסטות של "המיטב" שלו בסלון, מעלות אבק עם השנים כשהחלפנו את המערכת למערכת דיסקים. הדמות של דילן כל כך אייקונית, כל כך מרכזית לעולם הרוק, שניתן להגיד שהצל הענק שהוא מטיל הופך אותו קצת למובן מאילו. אני גדלתי בשנות ה-80, שהיו שנים של שפל לדילן (דודה שלי, שבאותן שנים הלכה לראות אותו בהופעה, טוענת שזו הייתה ההופעה הכי גרועה שהייתה בה). אלה שנים שבהן הגיטרות נדחקו מן המיינסטרים, ושמץ מן הגישה הצינית כלפי היומרה להציל את העולם באמצעות המנון קליט וגיטרה אקוסטית חלחל אלי."The Times They Are A Changin'"? המנון ישן ולא רלוונטי של היפים מזדקנים, שלא שמו לב שכולם כבר נהיו יאפים. הזמנים אכן השתנו, אבל לא בצורה אליה המשורר התכוון.

אבל בחייה של כל בת אדם מגיע גם השלב שבו היא מתבגרת, ומתחילה להראות סקרנות כלפי הדברים שמונחים אצלה בבית. אולי בכל זאת, יש בו משהו, בדילן הזה? אז מתישהו לקראת סוף שנות התשעים, בתפר בין י"ב לצבא, כשעוד לא החלפתי את הווקמן שלי בדיסמן, איבקתי את הקסטות והתחלתי להקשיב להן. כיוון שהן יצאו די ממזמן, הן בעיקר היו ממוקדות בעידן לפני שדילן הפך לחשמלי. ולמרות שישנם שירים שאני אף פעם לא ממש אוהב ("Maggie's Farm" נגיד), בהאזנות חוזרות התחלתי להבין מה הקטע שלו, של בוב דילן. את הפיוטיות של "A Hard Rain's a-Gonna Fall" הסרקזם של "Like a Rolling Stone", חוש הנבואה של Blowin' in" the Wind והשובבות של "Rainy Day Women #12 & 35". אני יודעת שאנשים נוטים לזלזל באוספים, אבל בתור מישהי שהייתה די בורה בנושא, זו הייתה דווקא נקודת פתיחה טובה. כמה שנים אחר כך, השיר "Not Dark Yet" שהופיע בפסקול הסרט "נערי הפלא" שיצא ב-2000 הכיר לי את דילן המאוחר יותר, ובכך השלים לי את הפער בין דילן הקלאסי לדילן של היום.

היה לי קשה להחליט לגבי במה מתוך הקריירה הענפה של דילן אני רוצה להתמקד, אבל אני רוצה שניה לדבר על דילן הרומנטיקן. כי אחרי הכל, גם אם ניתן להגיד שחלק מן השירים הפוליטיים יותר שלו התיישנו, שיר אהבה טוב הוא נצחי. ופה אני טוענת ש"Lay Lady Lay" הוא בעיניי אחד משירי הפיתוי הכי גדולים שאי פעם נכתבו, לא פחות משירים "סקסיים" כמו "Let's Get it On" של מרווין גיי או "You Can Leave your Hat on" של ג'ו קוקר. היופי של השיר הזה הוא בכך שהוא מתכתב עם מסורת של שירת אהבה בתרבות המערבית שבה פונה המשורר אל אישה לא מושגת, וספציפית אל אחד משירי האהבה הכי מפורסמים בשפה האנגלית מאת אנדרו מארוול, "לגבירתו הסרבנית" ("To His Coy Mistress"). בשירו של מאוול, שנכתב יש לציין במאה ה-17, מפציר המשורר בפני מושא אהבתו כי אינו יכול להתמהמה עוד בהליך החיזור, כי הזמן דוחק בעקבותיו:

But at my back I always hear
Time's wingèd chariot hurrying near;
אותה תחושת דחיפות מצויה גם בשירו של דילן,
Why wait any longer for the one you love
When he’s standing in front of you

בשני השירים הגברים בשיר מבקשים לשכנע את אהובותיהם לתת ביטוי פיזי לאהבתן, אם כי כמובן בשיר מהמאה ה-20 בקשה זו מובעת באופן יותר ישיר, מן הסתם. אבל למרות ששירו של דילן קל יותר להבנה, עדיין לדעתי נחה עליו רוח של חיזור אבירי, בכך הוא קורא לאישה שלו "ליידי", ובכך שאפשר במידה מסויימת לחוש בפער בין הגבר שבא עם בגדים מלוכלכים ובין האישה שהיא "הדבר הכי טוב שהוא אי פעם ראה" – האישה כיצור נשגב לעומת הגבר היותר ארצי. למרות שמאז שיצא השיר ב-1969 באלבום Nashville Skyline, הדרך בה גברים ונשים מחזרים האחד אחר השנייה השתנתה דרסטית, אני חושבת שעדיין יש לשיר הזה כוח להקסים ולפתות, כיוון שבמסגרת החיזור נחמד לפעמים לשחק את משחק התפקידים הזה, של האביר וגבירתו. וזו הסיבה לכך שזהו עדיין אחד השירים הכי פופולריים של דילן, שעבר מיליון גרסאות כיסוי והשמעות.

כופרים ואנשי שלום – עומר אסייס
נתחיל בגילוי נאות, כזה מהסוג שלא מוצאים בדרך כלל בברכות יומולדת.
למרות שהתנגן לא מעט בבית שלי, למרות שלא מעטים הם האנשים שחזרו ואמרו לי שהוא חד פעמי, בוב דילן לא מצא את דרכו לפסקול שלי בקלות.
כמו לא מעט אנשים, הכרתי את הלהיטים אבל אף פעם לא נתתי לדילן את תשומת הלב שמגיעה לו, הוא מצידו כנראה לא נעלב מזה אבל אני ידעתי שמתישהו אני אצטרך לצלול פנימה.
הכל השתנה לפני שנתיים כאשר קיבלתי עותק של "Infidels" בתקליט, אלבום שרק לימים הבנתי מה המשמעות שלו על הרצף הדילני. אבל בשבילי בשמיעה ראשונה הוא היה סתם אלבום של עוד אמן, בלי הקונטקסט הגדול יותר של היותו האלבום הטוב של דילן אחרי לא מעט אלבומים פחות מוצלחים.
בזכות ההפקה של מארק נופלר, הסאונד של האלבום הרגיש בשבילי כמו עטיפה חדשה ומרעננת להרבה צלילים מוכרים, אבל המילים היו בסטנדרט אחר ובפרט המילים של "Man Of Peace" שמתארות בצורה כל כך מדויקת ויצירתית דינמיקה בין טוב לרע.

Somewhere mama's weepin' for her blue-eyed boy
She's holdin' them a little white shoes and that little broken toy
And he's followin' a star
The same one them three men followed from the east
I hear, sometimes Satan come as a man of peace, oh yeah

כל זה היה רק הפתח לדיסקוגרפיה הבלתי נגמרת של דילן שעד היום אני שוחה בה לאט לאט תוך כדי גישוש מתמיד. בתוך כל האלבומים של דילן אני חוזר לא מעט לאלבום ההופעה Hard Rain, שכשלעצמו הוא לא מהאלבומים המוצלחים במיוחד לטעמי, אבל הביצוע ל-"Shelter From The Storm" הוא כזה שחידד לי מה אני כל כך אוהב בדילן. את שני העולמות המקבילים האלה של המוזיקה, מלאת האנרגיה והבטוחה בעצמה, ביחד עם המילים הכל כך פגיעות שמשתלבים ביחד לתמונה שגם אם מסתכמת בשלושה אקורדים, דורשת לא מעט שמיעות חוזרות כדי להבין מה היתה כוונת המשורר.

מזל טוב בוב!!!

גישושי אקורדים – תום יוגב
ההקשרות העמוקה לדילן התחילה אצלי למרבה האירוניה בצבא, עת מטעמים מובנים אי אפשר היה להביא פסנתר לבסיס ונאלצתי להמיר אותו בגיטרה. למורת רוחן של השכנות במגורי הבנות, גישושי האקורדים הראשונים שלי התחילו בחיקו החמים, ולמורת רוחם של שכני כיום, בעתים הנדירות שבהן אני מרימה גיטרה, תמיד יהיו את אותם שלושה שירים של דילן שניגנתי אי אז בשנתיים ההן.
Mr. Tambourine Man – הקומפורט סונג האולטימטיבי. מילים מלאות תנופה ודמיון, שהצליחו לקחת אותי הרחק מהקרקע החולית של הבסיס אל אותה “magic swirlin' ship”. השיר בביצוע של דילן הוא באורך 5 ומשהו דקות, ובביצוע הביתי לוקח מעט פחות, פרק הזמן המושלם לאבד את עצמך לחלוטין בתוכו ולהגיע מופתעת לחלוטין לשורה האחרונה – מה זה כבר נגמר?

I shall be released – הביצוע האהוב עלי של השיר הזה (שאין ביוטיוב למרבה הבאסה) הוא מהבוטלג החמישי, בהופעה לייב מ-1975. זה אלבום שהייתי סקפטית לגביו אחרי כל ההשמצות על דילן בלייב, אבל הסקפטיות מתפוגגת מהשיר הראשון. יש שם לא מעט קטעים, שכמו השיר הזה, אני לחלוטין מעדיפה בגרסה מלאת החיות של דילן בברים מעושנים ב-1975.

Don’t Think Twice, It’s Alright – כמעט ואין מה להרחיב, שיר הפרידות האולטימטיבי. לא בהצהרות שנאה יוקדות ולא באהבה נואשת שמנסה להאחז במה שאבד, אלא בפשטות יומיומית, אגבית כמעט, שהיא היא הדבק החזק של מערכות יחסים: “I ain't a-saying you treated me unkind/ You could have done better but I don't mind".

והערה קטנה לסיום – שמעתי כל כך הרבה אזהרות על הלייב של דילן, שכשהוא היה בארץ, מכיוון שלא הייתי מוכנה לוותר על העולם האידילי שבו חייתי איתו במגורי הבנות בצבא, אפילו לא הלכתי להופעה. לפעמים עדיף לשמור אגדות בדמיון.

maxresdefault

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0