ספיישל של ציפי פישר לכבוד סט. פטריקס דיי: מדוע בעצם, הפוגז נחשבת לאחת הלהקות האיריות הכי טובות בכל הזמנים?

pouges

לפני מספר שבועות פגשתי מישהי שכתבה במדור המוזיקה של "כל העיר" הירושלמי בניינטיז. זו הייתה הזדמנות טובה עבורי להיזכר כיצד הכתיבה שם באותה תקופה עיצבה את הטעם המוזיקלי שלי, וספציפית כיצד מאמר על הגאונות של הפוגז שכנע אותי לחפש את המוזיקה שלהם, שעד אז הייתה לי איתה הכרות מאוד שטחית. המאמר עצמו, שלצערי איני זוכרת מי כתב אותו (יש מצב שרם אוריון), השתמש בשיר שלהם "The Sick Bed Of Cuchulainn" כדי להביע תרעומת מהפרוואיות הפוליטית/חברתית של רוב יוצרי המוזיקה הישראליים. הוא ניתח כיצד הכותבים מדגימים בשיר ידע נרחב בהיסטוריה, תרבות, ופוליטיקה כדי לחבר אמירה פוליטית נוקבת על ה"מצב" באירלנד. ועכשיו, אם יורשה לי, אנסה אף אני לשכנע אתכם שייתכן ולא נתתם לפוגז מספיק קרדיט בעבר.

אם נמשיך לפי הדוגמא של- "The Sick Bed Of Cuchulainn", המוזיקה של הפוגז מרובדת ביותר, והיא עובדת בכמה מישורים בו זמנית. עובדה זו גורמת לרוב האנשים להתייחס למישור הכי שטחי בלבד, כיוון שצריך להשקיע קצת מאמץ כדי לחפש את כל הרפרנסים שחבריה שותלים במילות השירים שלהם. כמו למשל בבית מהשיר המוזכר:

When you pissed yourself in Frankfurt and got syph down in Cologne
And you heard the rattling death trains as you lay there all alone
Frank Ryan bought you whiskey in a brothel in Madrid
And you decked some fucking blackshirt who was cursing all the Yids
At the sick bed of Cuchulainn we'll kneel and say a prayer
But the ghosts are rattling at the door and the devil's in the chair

במבט שטחי, זהו אכן עוד שיר על להשתכר ולחיות על הקצה, מסורת אירית עתיקת יומין. אבל רגע, למה בגרמניה או ספרד? ומי זה פרנק ראיין או קוכולאין? ומה הקשר ליהודים? למעשה השיר מתייחס לדמות של לוחם חופש מהמאה ה-20, גלגול מודרני של הדמות המיתולוגיה האירית שדומה למלך ארתור. הוא היה בכל הצמתים החשובים של הלוחמה בדיכוי במהלך המאה – במדריד במלחמה האזרחית, בגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה (זו אגב, הגזמה מצידם של הכותבים כיוון שהאירים התעקשו לשמור על ניטרליות במהלכה מתוך מחשבה שה"האויב של אויבי הוא חברי"). אך כעת הוא נוטה למות, והמחויבות שהוא הפגין במהלך חייו למאבק פוליטי הולכת למות איתו. כן, הוא טראבלמייקר, אבל הבלגנים שהוא עושה הוא לא סתם בגלל שהוא בריון או דגנרט. הפוגז מעלים על נס פה את רוח המרד בממסד, ולמעשה יוצרים פה קשר בין הדור של ההורים שלהם לרוח הפאנק של הדור לו הם שייכים, אבל גם די ציניים לגבי היכולת של הדור שלהם להרים את המשואה שמועברת אליה.

הפוגז הם להקה שכתבו הרבה שיירם שנופלים לסטראוטיפ של מה שאנחנו מציפים מלהקה אירית: אלכוהול, בחורות ששברו לך את הלב, וגעגועים לבית. אבל בדרך הם גם מגניבים שיעור בהיסטוריה, אמנות, ספרות, פוליטיקה ועוד הרבה. לפעמים הם עושים את זה בדרך כל כך מתוחכמת שזה פשוט עובר מעל הראש של אנשים. זה לא עוזר שהם נראים כמו חבורה של אנשים שמעולם לא פתחו ספר או עיתון, אבל למעשה לפחות לאחד מהם יש תואר בסוציולוגיה ומחשבים. כמו פטי סמית, שיין מק'גאון הסולן וגם ג'ם פינר, פיל שברון שותפיו לכתיבה, למעשה היו חובבי שירה גדולים, וכתבו מספר שירי מחווה למשוררים האהובים עליהם, בינהם שני שירים על לורקה, האחד על נסיבות רציחתו, Lorca's Novena, ו-Night Train To Lorca. וישנו גם את ולורליי, כנראה בלדת הפאנק היחידה שנכתבה בהשראת שירה רומנטית גרמנית. (את מילות שירו המפורסם של היינה, משורר יהודי גרמני מהמאה ה-19 אפשר למצוא פה. ניתן לראות כיצד ממש מצוטט ממנו).

בתור חובבת אמנות, אני במיוחד אוהבת את השיר הזה שמתכתב עם יצירתו של ז'ריקו, "הרפסודה של המדוזה" (עוד יצירה רומנטית, דרך אגב, המופיעה על עטיפת אלבום קודם של הפוגז – Rum Sodomy & the Lash). לצערי זה יצא מהאלבום האחרון של הפוגז, שבו האלכהוליזם/התמכרות לסמים של מגאון החריבה לו את יכולת השירה. ג'ם פינר, שכתב את השיר, מלהטט בו בין שלושה רגעים בו זמנית: בין החוויה של הצופה העכשווי, שנמצא בלובר וצופה בתמונה, לאמן שיצר אותה בתור מחאה פוליטית, לאירוע עצמו שמתואר בתמונה, סיפור מזעזע במהלכו קציני הצי הצרפתי נטשו לגורלם ללא מים או מזון מלחים ברפסודה משרידי אונייתם ששקעה. בלית ברירה, המלחים נאלצו לשרוד באמצעות קניבליזם. השיר שואל שאלות מוסריות קשות: האם על ידי הפיכת האירוע לתמונה, האירוע עצמו עובר אסטתיזציה, ניקוי מסוים שהופך אותו לפחות הופך קרביים? והאם ניתן לצרוך כאמנות מעשי זוועה – איזה משמעות יש לשים כזו תמונה במוזיאון? האם הצופים לא משתפים פעולה עם העוול המוסרי שהצייר רצה למחות נגדו?

The guests stood in silence
They stare and drink their wine
On the wall the canvas hangs
Frozen there in time
They marvel at the beauty
The horror and despair
At the wake of the Medusa
No one shed a tear

Sit my friends and listen
Put your glasses down
Sit my friends and listen
To the voices of the drowned

את לורליי כתב פיליפ שברון, חבר הפוגז ההכי פחות מוכר למרות שהוא כתב את השיר "Thousands Are Sailing", כנראה אחד השירים הכי מפורסמים של ההרכב. זהו שיר המנציח את ההגירה הגדולה מאירלנד לאמריקה, שהחלה ב"רעב תפוחי האדמה" הנודע לשמצה ונמשך לתוך אמצע המאה ה-20. השיר אפילו הגיע אפילו לארצנו הקטנטונת, בסימפול בשירו של ברי סחרוף "רעש לבן".

כמו בכל שיר של הפוגז, יש פה אזכורים למספר דמויות ואירועים היסטוריים: צ'ל ברנדן בהאן, המחזאי האירי המפורסם, "ספינות ארון המתים" שבהן נדחסו המהגרים, ושעד לשליש מתוכם לא שרדו את המסע, ג'יי אף קנדי, הנשיא האמריקאי מהמוצא האירי האשון, וחוק הגירה שנחקק סמוך לזמן כתיבת השיר ב-1986, שקבע מכסות למהגרים לאמריקה.

כך שמסע לתוך עולמם של הפוגז הוא לא רק חגיגה של בלדות סנטימנטליות ושירים מרקידים, הוא גם מסע שמקודש ליופי שביצירה התרבותית ונותן כבוד לאנשים שנשכחו במהלך ההיסטוריה, אך עברו דברים קשים. האמפטיה שמועברת בשירים לאנשים הפשוטים מעולם לא שופטת, אפילו כלפי דמויות שוליים כמו ההומלס שהיה זונה ממין זכר שהוא הדובר השבור ב-The Old Main Drag. מה שאני אוהבת אצל הפוגז זה שאין אצלם היררכיות – המשורר, השיכור, החייל ובחורה שעברה ברחוב הם כולם נושאים שראוי לכתוב עליהם שיר, כמו אצל גדולי הסינגר סונגרייטרס כמו דילן ו-וויטס. והאיכות ההומנית הזו, יחד עם יכולת למזג את הקסם של המוזיקה הקלטית המסורתית יחד עם השפעות שונות ממוזיקת עולם (ספרד, מקסיקו וטורקיה מקבלים כולם אזכור מוזיקלי בשיריהם) וכמובן רוק, היא גם עוד סיבה להיזכר בלהקה הנפלאה הזו היום כשחוגגים את יום פטריק הקדוש, או בכל ימות השנה.

(ולסיום – בכל זאת בלדה שאפשר בכיף לשיר יחד עם מקהלת שיכורים)

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0