עיר אחת, ארבעה גיבורים: אלקנה כהן מציין 38 שנים ל"Heroes" של דייויד בואי

העיר:
ב-1977, ברלין היתה מקום סוריאליסטי לחלוטין: מובלעת אמריקאית קטנה מאחורי מסך הברזל. מוקפת חומה ומנותקת פיזית, גם מהעולם הסובייטי הקודר שסביבה וגם ממערב אירופה הפורחת והמרוחקת כמה עשרות קילומטרים. המקום המזור הזה משך אליו אמנים, סופרים, מוזיקאים מקוריים (שפעלו משני עברי החומה), וגם זמר בריטי אחד, שניסה (שוב) להמציא את עצמו מחדש.

דייוויד בואי:
בואי היה צריך להתאושש מ"התקופה השחורה" שלו בלוס אנג'לס של 1976 (כתבנו עליה כאן) ויחד עם חברו הטוב טוני ויסקונטי התחיל לחפש כיוונים מוזיקליים חדשים. הוא הוקסם ממוזיקת הסינטיסייזרים שהגיעה ממערב גרמניה, והחליט לתרום את חלקו לסצינה האלקטרונית המתפתחת: יחד עם ויסקונטי ובראיין אינו, הוא הקליט שלושה אלבומים שמכונים "טרילוגיית ברלין" (“Low”, “Heroes”, “Lodger”- למרות שרק האמצעי, Heroes, הוקלט כולו בעיר)- יצירות רוק אלקטרוניות אפלות, עם מקצבים של דיסקו ו Fאנק, וצלילים שעד אז היו מזוהים עם להקות גרמניות "כבדות" ולא עם כוכבי רוק בריטיים. Heroes, בעיקר, הוא יצירה כזו: תופים הולמים בעצמה מתחת לשכבות סינטיסייזרים עבות, מילים סרקסטיות וחידתיות שנשמעות כאילו הן לקוחות מסרט, ושמחת חיים צינית, שנעדרה מאלבומיו הקודמים של בואי. אבל בואי לא היה שם לבד- עוד שלושה מוחות יציתיים במיוחד הצטרפו כדי ליצור את האלבום הזה, אולי הטוב ביותר בקריירה של בואי.

מימין לשמאל - בואי, אינו ופריפ

מימין לשמאל – בואי, אינו ופריפ

אחד הקטעים היותר אופטימיים ושמחים באלבום:

טוני ויסקונטי:
הנפש הסוערת של בואי היתה צריכה דמות יציבה להישען עליה. את התפקיד הזה מילא חברו הטוב, הבאסיסט והמפיק טוני ויסקונטי. ויסקונטי, במקור מניו יורק, הגיע ללונדון בראשית שנות ה-70 והצטרף לבואי, בהתחלה כנגן בס ואחר כך גם כמפיק, בעבודה על The Man Who Sold The World, ואחר כך על האלבומים הבאים. הוא עזר לבואי לעצב את צליל הסול הייחודי שלו ב-Young americans, והצטרף אליו במסע לברלין. ויסקונטי הוא אחד המפיקים המוכשרים ביותר שעבדו עם בואי: חד, מדוייק ומסודר. באלבומים האחרונים של בואי הוא גם חזר לנגן בס, נוסף על תפקידו כמפיק, וזו בכלל חגיגה לאזניים.

טוני ויסקונטי

טוני ויסקונטי

בריאן אינו:
אם ויסקונטי היה עמוד התמיכה של בואי, בריאן אינו היה בלון ההליום שמשך אותו למעלה. אינו כבר התפרסם כיוצר אלקטרוני מקורי וכבר צבר ניסיון בעבודה עם מוזיקאים מערב גרמניים והסינטיסייזרים שלהם. בברלין עם בואי, אינו השתולל לגמרי: הוא זרק לאולפן כל מיני סינטיסייזרים ומכשירי עיוות צליל (כהגדרתו), ישנים וחדשים, שבורים או בשלבי פיתוח, ובואי ואינו שיחקו בהם כמו ילדים בצעצועים. אינו קיבל קרדיט כשותף מלא ביצירה לכל אורך הטרילוגיה, אבל הוא אחראי בעיקר על הקטעים האינסטרומנטליים הארוכים שמרוכזים בסוף האלבומים. הוא גם אחראי על הרעיון להביא את רוברט פריפ.

רוברט פריפ:
כמו אינו, גם פריפ התחיל במחוזות הקלאסיים יותר של הרוק (באלבום הראשון של קינג קרימזון), אבל מהר מאוד לקח את עצמו ואת הלהקה שלו (שבעצם כללה אותו וחברים מתחלפים) לכיוונים אחרים, מעניינים, ובעיקר משתנים ללא הרף. כמו אינו, גם פריפ העדיף להתרחק מקדמת הבמה, ובסוף שנות השבעים פרש ממוזיקה בכלל, בלי כוונות לחזור. אינו הציע להביא את פריפ לברלין לנגן גיטרה בשיר הנושא של Heroes. פריפ עלה על מטוס, נחת באולפן, אילתר קצת ואז הקליט את ריף הגיטרה שמלווה את השיר לכל אורכו. הביוגרפיה של בואי מציינת שפריפ הקליט שלוש פעמים את הקטע, והטכנאי השמיע בטעות את שלושת הפעמים בבת אחת. זאת הגרסה שנשארה באלבום.

אני מאוד אוהב את Heroes, אבל לדעתי, מה שעושה את השיר זה ריף הגיטרה הזה. הוא מוכיח את היכולת של פריפ לנגן קטע פשוט ומלא בקסם שמביא את השיר לרמות אחרות, את היכולת של אינו לחשוב מחוץ לקופסה ולגוון את הצלילים של השירים, את היכולת של ויסקונטי ליצור סאונד מעניין אבל לא מוזר מדי באווירה פרועה לחלוטין, ואת הכישרון של בואי לשלב גיטריסטים מעולים במוזיקה שלו, לכל אורך הקריירה.
וכמובן את האווירה המיוחדת בברלין, 1977.

maxresdefault

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0