קול שעובר דרך עין חצי עצומה: ציפי פישר מציינת יומולדת 47 לת'ום יורק

thom yorke

מדהים לחשוב על זה, אבל הקול של ת'ום יורק מלווה אותי במשך כמעט שני שליש מחיי. הדיסק הראשון שאי פעם רכשתי היה Pablo Honey, בקיץ 94' שבין כיתה ח' ל-ט'. זה היה קיץ מאוד משמעותי עבורי. באותה שנה עברתי מהיסודי לתיכון (זה היה לפני שהיו אצלנו חטיבות ביניים) ורציתי מאוד להמציא את עצמי מחדש, לברוח מהתדמית של ה"חננה הלא פופולרית" שדבקה בי. אבל דווקא ניסיון המיתוג מחדש הזה הוביל אותי הישר לזרועותיו של האדם שמעולם לא פחד להחצין את החריגות שלו, שבשיא הצלחתו עשה פניית פרסה מוזיקלית שמנעה מהלהקה שלו להיות "להקת הרוק הכי גדולה בעולם". מדובר כמובן בת'ום יורק, הסולן של רדיוהד.
וכן, אני יודעת שהיום האלבום הזה מביך אותם למדי. אבל תמיד מצחיק אותי מחדש איך שת'ום שר את המילים "!I Wanna Be Jim Morrison". לבחור כבר אז הייתה אמביציה…

הקול של ת'ום יורק הוא לא קול נקי ו"אסתטי". זה קול מלחשש וממלמל, עולה מעלה ואז נשבר, קול שלא מפחד להיות צורם או בלתי מובן. בשל כך, יש לרדיוהד הרבה שונאים שטוענים שהקול שלו יללן או נמרח. בסוף השבוע האחרון פורסמה כתבה הדנה באיכות הקולית הנמוכה של זמרי ישראל, ואת חלק מהאשמה הטילו על ההשפעה של סגנון שירתו של יורק. אני לא יכולה להתווכח עם העובדה שלרדיוהד יש בסיס מעריצים בישראל שלחלוטין לא פרופורציונלי לגודלה. דשו בנושא הזה רבות, בין השאר בכך שקוטנר גילה אותם הרבה לפני שרוב העולם שם לב, כך שזה הגיוני שיש לו השפעה על מוזיקאים ישראלים. אבל הקול של יורק מעולם לא היה סתמי כמו הזמרים שמאוזכרים באותה כתבה, או בכתבה קודמת שבה עלתה טענה כנגד השירה "המרחפת" של יורק כלשונם. יורק תמיד היה מסוגל להטעין את הקול שלו באיכויות של רגש והבעה שלא ניתן למצוא אצל חקייניו הפחות מוצלחים. אין לו "קול גדול" כמו של ג'ף באקלי אבל הוא בהחלט יודע למצות מעצמו את המקסימום, ואני גם לא מוצאת את השימוש שלו בפלאצט או ברג'יסטרים הגבוהים כגימקי, אלא כדרך להעביר רגש קיצוני, כמו הדובר שהולך על הקצה של השפיות ב-Climbing up the Walls. מעבר לכך, זה די משעשע להאשים את יורק בהיותו השראה קולית לא מוצלחת, כשאחד הווקאליסטים הכי חזקים ברוק היום, מאת'יו בלאמי מ"מיוז", הוא מישהו שלגמרי מושפע ממנו מבחינת שירה.

עבורי, הקול של ת'ום יורק נותן פתח לילדה הקטנה והדחויה שבתוכי. זה קול של מישהו שמסתכל על העולם מזווית טיפה שונה מאחרים, לא רק במובן הפיזי (כי יורק סבל מעין אחת עצלה) אלא גם המטפורי. לכן זהו קול טיפה מעורער, טיפה חייזרי, כי נקודת המבט הייחודית שלו תמיד מבודדת אותו קצת משאר האנושות.

הוא מסוגל לצמרר אותי בשירים היותר דיכאוניים ואגרסיביים ולהעלות אותי מעלה בשירים היותר רוחניים ואופטימיים. בשיתוף פעולה עם מוזיקאים אחרים, הופעות אורח או בפרויקט הסולו שלו, השליטה של יורק בקולו תמיד נוכחת, גם כשנדמה שהוא סתם מייבב. אני חייבת להגיד שאחד מרגעי השיא שחוויתי בהופעה אי פעם הייתה בפעם הראשונה שבה שמעתי אותו מבצע את Pyramid Song בקיסריה, ה"אווו" שפותח את השיר הזה אומר לי כל כך הרבה, וזה ללא מילים אפילו. זה שיר שמדבר על למצוא את המקום שלך בחיים, להשלים עם העבר והדברים הלא מוצלחים שהשארת מאחור. הוא מעולם לא הפסיק להשרות עלי תחושה של שלווה ובטחון, גם לאחר אינספור האזנות.

את רוב שנות התיכון שלי עברתי בתור מעריצה שרופה של רדיוהד, שרכשה את Ok Computer ביום שיצא ואחר כך זכתה לומר לכל מי שגילה אותם רק אחרי שהאלבום הזה קיבל הייפ מטורף – "אבל אני תמיד ידעתי שהם ענקים" בחיוך מתנשא. למרות שאני אישית פחות התחברתי לתקופה האוונגרדית של יורק (Amnesiac הוא אלבום שכמעט לא הקשבתי לו מעבר להאזנה הראשונית, ו-Hail to the Thief היה האלבום הראשון של רדיוהד שלא טרחתי לקנות), חזרתי אליו עם היציאה של In Rainbows ואלבום הסולו הראשון The Eraser. ההודעה על אלבום חדש שבתהליכי עבודה מרדיוהד כמובן שריגשה אותי רבות. בזמן שעבר מאז שהוא חדר לראשונה אל חיי חלו תמורות בקולו של יורק. הוא כיום קצת עמוק יותר, פחות שורט, יותר בטוח בעצמו. בתור מוזיקאי שאף פעם לא מפסיק להפתיע ולהתחדש, אני לא יכולה לחכות לשמוע איזה שינוי אמצא בקולו ביצירה הבאה שלו.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0