כשג'אז מקורי פוגש עיבודים מקפיצים ללחנים מהמקורות: ציפי פישר על אלבום הבכורה של כבשוש היברו גרוב

עטיפת האלבום

עטיפת האלבום

הדבר הראשון שנדרש לעשות כשניגשים למוזיקה של להקה כמו כבשוש, הוא לשים בצד את ההנחות שאולי קיימות אצלכם לגבי מוזיקה עם זיקה יהודית. בעוד שהלהקה בהחלט פועלת במרחב שמשתרע בין דניאל זמיר לאביתר בנאי, יש לה גם הרבה במשותף עם להקות שפועלות בנוף הישראלי העכשווי עם בסיס של ג'אז-Fאנק-רוק אינסטרומנטלי כמו שלוש או טאטרן. בעיניי כבשוש הם ההוכחה שהמוזיקה היהודית עברה שלב בהתפתחות שלה לכיוון בריא יותר, שבו היא השתחררה מהדוגמטיות החינוכית של הדורות הקודמים והצורך להוכיח את עצמה כלגיטימית.

כדי להסביר את עצמי, להלן סקירה קצרה של ההתפתחות הדורית בתחום: את הדור הראשון של המוזיקה היהודית הפופולרית בישראל ניתן לאפיין כ"הדור של קרליבך", שבו היה בולט המימד החובבני בניסיון לערוך פיוז'ן בין תרבות הרוק לתרבות יהודית. לעומתו את הדור השני אאפיין בעיקר דרך פעילות של אמנים שחזרו בתשובה, שהביאו איתם בסיס של עשייה מוכחת בעולם המוזיקלי החילוני ולפיכך העלו את הרמה המקצועית. לצערי חלקם גם לקו קצת בצורך להיות יותר צדיקים מהאפיפיור מבחינת המחויבות שלהם למסר שעליהם להעביר לעולם החילוני, דבר שלטעמי בא על חשבון מורכבות אומנותית. לעומת זאת את הדור הנוכחי של מוזיקאים צעירים שעושים מוזיקה יהודית פופלרית אפשר לאפיין ככאלה שגדלו כבר על המוזיקה של הדור הראשון והשני, ועבורם השילוב בין העולם של המוזיקה הפופולרית (בין אם הישראלית ה"קלאסית" כמו אריק איינשטיין או מתי כספי, או הלועזית כמו לד זפלין וניל יאנג) למוזיקה מהמקורות באה בקלילות וללא מאמץ. לעיתים קרובות ניתן לראות בהרכבים מסוג זה (המדרגות, ארז לב ארי, עלמא) נגנים המבטאים מגוון רחב מבחינת הזדהות על הקשת הדתית, חילונים ומסורתיים לצד דתיים וחרדים. חלקם יוצרים שהזיקה שלהם למקורות היא רק בגדר אווירתית, ללא התייחסות ישירה. בעיני דבר זה מעיד על ההתבגרות של הסצנה, ועל השפעות מבורכות מפרויקטים מקומיים כמו "אדומי השפתות" של סחרוף ומוכיח מחד, ומאידך על השפעות של הסצנה היהודית בחו"ל, שבה משולבים אמנים שהם לא בהכרח דתיים או אפילו יהודים.

באלבום הבכורה שלהם כבשוש בוחרים לבצע יצירות מקוריות לצד פרשנות ללחנים יהודיים מוכרים, בעיקר אלה שמושרים בשבת. שלא במקרה, כבשוש בחרו בשיר הכי פחות "דתי" שסוגר את האלבום – Long Street בתור סינגל מוביל ששימש גם לקידום פרויקט ההדסטארט שלהם. זהו אכן לדעתי קטע חזק, עם בייסליין שמניע את השיר, כאשר אליו מצטרפים קלידים שמנגנים את הלחן הבסיסי בליווי חטיבת כלי נשיפה שיוצרת את הגרוב שבכותרת. יש בשיר תנועה בין עדינות מלנכולית לפזמון יותר שמח שיוצרת עניין ומתח.

עוד לחנים מקוריים שבלטו לטובה היו "שין", בו לקראת המחצית השנייה של השיר נוצר שילוב נהדר של חצוצרה וגיטרה חשמלית (הגיטרה גם לוקחת לכיוון קצת רוקיסטי, מה שמוסיף גוון נוסך לתמהיל הלהקה), וכן גם "איכה" שכשמו המציין את אחד הספרים היותר מדכאים בארון הספרים היהודי, הוא השיר היותר מינורי ושקט בכל האלבום. ככל שאיכה מתקדם והולך הוא דווקא נהיה יותר אופטימי, כמו מרמז דווקא לכיוון של "נבואות הנחמה" על תקומת האומה בספר ישעיהו, אולי בגלל שאנו כישראלים החיים במדינה שקיימת וחיה יודעים שהסיפור לא מסתיים בחורבן ואבלות. בכל מקרה אני מאוד אוהבת את המעבר מהמינורי למאז'ורי שמתרחש במחצית השיר, זה לא מעבר פתאומי אלא כזה שבנוי יפה לתוך המוזיקה.

ועכשיו נעבור לדבר על העיבודים לשירים הקיימים, משימה שלפי כל הדעות הינה אפילו קשה יותר מיצירת לחן מקורי. איך אפשר לבצע מחדש שירים שהם כבר על גבול המוכר מדי, שאפילו עבור העולם החילוני הינם לחנים נדושים ולעוסים? כשזה עובד זה עובד נהדר, כמו בשיר Mr. World, שכמו שהשם שלו מסגיר, הוא תרגום עם קריצה ל"אדון עולם". השיר לוקח את הלחן ושולח אותו לטיול מסביב לעולם, בדגש על מקצבים קובניים. הפתיחה היא קצת לאונג'ית, עם סקספון "סקסי", ואחרי ביצוע די אחד לאחד של הלחן המוכר (בתוספת מקצב מארש צבאי לקטעים היותר מהירים) הוא עובר פירוק ג'אזיסטי לגורמים שעושה לו רק טוב. הסיום של השיר הזכירה לי את הופעתה הנהדרת של שביעיית רוברטו חואן רודריגז בבית אבי חי, עם השילוב שיש בו של הגרוב הלטיני עם הלחן ה"כליזמרי". דבר דומה קורה ללחן של "צור משלו", שיר שמושר באופן מסורתי על שולחן השבת בצהריים. בכלל בקטעים האלה של הביצועים ללחנים המוכרים אפשר לדעתי להרגיש את ההשפעה של הלייבל "צדיק" של ג'ון זורן שבו דניאל זמיר פעל, כאשר זמיר הפיק את האלבום, ושהלהקה התגבשה סביב בית הספר מזמור בו הוא מלמד.

באופן כללי זהו אלבום מרשים עבור הרכב צעיר בראשית דרכו, אבל יש לו חיסרון מסוים והוא זה שהוא לא תמיד מצליח במאה אחוז להעביר את התחושה שישנה בהופעה חיה, ולכן אני מאוד ממליצה להגיע להופעות החיות שלהם כדי לקבל את הערך המוסף שמתרחש כאשר הלהקה מג'מג'מת. הקלידן הנהדר דליק סמקאי מצליח להישמע רגע אחד כמו ריי מנזרק, הקלידן המיתולוגי של הדורס, וברגע אחר נכנסות השפעות של רגאיי ו-Fאנק למוזיקה שלו. חטיבת הקצב מצליחה להקפיץ כשצריך, וחטיבת כלי הנשיפה שהיא הלב של הלהקה, מביאה סולואים שלא בא שיגמרו.

כבשוש היברו גרוב יופיעו בראשון בספטמבר ב"אזור" בתל אביב עם אבי ליבוביץ' ודניאל זמיר, ועם זמיר בצוללת הצהובה בערב למחרת.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0