"רעש איזורי" פרק שישי: ניצן אנגלברג ויניב יורקביץ' על המוזיקה של אלג'יריה

algeria-background_010300457_131

כשמטים אוזן לכיוון מערב, לכיוון המוזיקה של המגרבים, לא יכולים שלא לשמוע את מוזיקת השעבי (Sha’eb) של אלג'יריה. משמעות המילה "שעב", בערבית, היא "עם" ו"שעבי", אם כך – "עממי". השעבי, נולדה בסמטאות ובתי הקפה של אלג'יר, מוזיקה מחייה ושמחה, מספרת סיפורים וצרות, היא הבלוז האנדלוסי.

החאג' מוחמד אלאנקא
אחד מאבות השעבי ומי שנחשב עד היום בעיני רבים למורה הדגול ביותר הוא החאג' מוחמד אלאנקא. אלאנקא נולד בקסבה של אלגי'ר בתחילת המאה הקודמת. ההורים היגרו לבירה מצפון המדינה ושם אלאנקא התגלה, בגיל 13, על ידי המנצח מוסטפא נאדור שזיהה את אהבתו למוזיקה ולקצב ולקח אותו אליו לתזמורת ונתן לו תוף מרים, אך מהר מאוד אלאנקא התחבב על חברי התזמורת ודרכם למד לנגן על כלים נוספים. אף כלי לא היה בשבילו שילוב מושלם כמו המנדול – כלי מיתר כמו מנדולינה מוארכת ועם צליל מעט דומה יותר לעוד, כלי שהפך לסימן ההיכר והחתימה של אלאנקא.

במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, היה חבר בכמה להקות ותזמורות עד שפרץ בשנת 1928 עם הקלטתו הראשונה. משם, החל לנגן ולהקליט גם במרוקו, עם חברות תקליטים כמו "קולומביה" ו"פוליפון" ולאחר מכן להופיע גם בצרפת. בשנת 1946, לאחר ששרד את מלחמת העולם השנייה, הוזמן החאג' אלאנקא להנחות תוכנית רדיו מוזיקלית ושם, בזמן ובמקום, קיבלה מוזיקת ה"שעבי" את שמה. כך נולד ז'אנר מקומי חדש ואותנטי. בשנת 1955 יחד עם אלג'יריה שהשתחררה מהעול הצרפתי, החל אלאנקא ללמד מוזיקת שעבי באקדמיה למוזיקה של אלג'יר וכך המשיך עד נובמבר 1978 כאשר הלך לעולמו.

"לחמם
"לו הייתי מספר את ייסורי, הייתי כותב אלף כרכים
לו הייתי מספר את ייסורי למלומדים, הם היו בוכים
לו הייתי מספר את ייסורי לימים, הם היו משחררים סערות
לו הייתי מספר את ייסורי להרים, הם היו משמיעים חריקות
לו הייתי מספר את ייסורי לאילמים, הם היו שבים לדבר
לו הייתי מספר ייסורי לאבנים, הן היו עונות לי אף יותר
בכל יום עיני מזילות דמעות רבות ביום ובליל
עד כדי אובדן שינה כליל
התשוקה והעונג החריבו וייסרו אותי
ולא מצאתי אף רופא שירשום לי תרופה לכאבי"

ראשיד טאהא
ה"ראי", בתרגום חופשי, "נקודת המבט שלי" או "דעתי", הוא סגנון מוזיקה אלג'יראי, במקור מהעיר אוראן. כפי שניתן להבין מהשם שלו, זהו סגנון שעוסק רבות בשאלות ובסוגיות ביקורתיות ושם את הדעה והביקורת במרכז, בניגוד לסגנונות פופולריים אחרים בעולם הערבי. הראי היא מוזיקה חתרנית שאינה אהובה על שמרני האסלאם המעדיפים שירי אהבה, מולדת ודת, ועוסקת רבות גם בשאלות של זהות והגירה. לכן, בחלק מהמקומות, מוזיקאים שעסקו בסגנון זה הוחרמו והסגנון עצמו הוצא מחוץ לחוק. רבים ממוזיקאי הראי היגרו מצפון אפריקה לצרפת בשל חשש לחייהם.

ראשיד טאהא הוא אחד מהמוזיקאים הגדולים ביותר שעסקו ועוסקים במוזיקת ה"ראי" ולא בכדי. כאמור, מוזיקת הראי עוסקת רבות בשאלות וסוגיות של הגירה. טאהא נולד באלג'יריה בשנת 1958, והיגר עם הוריו לצרפת כשהיה בן 10.
בימי נעוריו בשנות ה-70, עבד במפעל ובאותה תקופה הקים את מועדון הלילה שלו, "Les refoules". כבר שם נתן טאהא ביטוי לטעם המוזיקלי האקלקטי שלו, ובמועדו נוגנו מאש-אפים של, לדוגמא, שירי פופ ערבים יחד עם שירים של לד זפלין או קראפטוורק.
בשנות העשרים המוקדמות שלו, הקים להקת פאנק בשם "קארט דה סז'ור", פירוש השם הוא "דרכון זמני". מעין תעודות שהייה זמניות שניתנו לכל מי שרצה להתאזרח בצרפת. בהרכב, טאהא שר באנגלית ובערבית, אך שם דגש במיוחד על הערבית.
אחד מהשירים שהוציאה הלהקה מעט לפני שהתפרקה בסוף שנות ה-80, היה קאבר לשאנסון צרפתי מפורסם בשם "Douce France", "צרפת המתוקה". העובדה שהיו אלה מהגרים מצפון אפריקה, שביצעו מעין שיר הלל לצרפת (באירוניה, כמובן) יצרה התעניינות רבה בלהקה ובראשיד טאהא, ולא עבר זמן רב עד שהוחתם בחברת תקליטים מכובדת.

בשנת 1989, הוזמן טאהא ללוס אנג'לס כדי לשתף פעולה עם המפיק דון ווס (שבעברו שיתף פעולה גם עם הרולינג סטונס), והיה נדמה שטאהא היה בדרך הבטוחה לפריצתו הגדולה בארה"ב, אך מי שסבר כך התבדה, מפני שכעבור שנתיים, הוציא טאהא את אלבום הסולו הראשון שלו "Barbes", והמכירות שלו בארה"ב היו מאכזבות ביותר, אולי מפני שהיו אלה ימי מלחמת המפרץ הראשונה והציבור האמריקאי לא היה להוט לשמוע מוזיקה בשפה הערבית.

ב-1995, הוציא טאהא את אלבומו השלישי במספר – "Ole Ole", שעל עטיפתו מופיע טאהא, במראה אנדרוגני משהו עם שיער צבוע בבלונד ועדשות מגע כחולות. מאוחר יותר נאמר כי בזאת טאהא רצה להעביר ביקורת על האנטי-ערביות של המערב וכן על ההומופוביה בתרבות הצפון אפריקאית.

בשנת 2001, הוציא טאהא את אלבומו Made In Medina שהקנה לו כבוד והצלחה מרובה בעולם.
ב-2004, הוציא את אלבומו Tekitoi ובו הקאבר המפורסם לשירם של הקלאש "Rock the Casbah". לראשיד טאהא רומן ארוך שנים עם הקלאש. בראיון ל"גארדיאן" ב-2007 אמר: "הקלאש היו מיליטנטים והדוניסטים בו זמנית וזה ריגש אותי. יכלת להיות מורד ובאותה עת להיות בלהקת הרוק נ' רול הגדולה בעולם! היה ברור שהם אוהבים מוזיקה… הם לא היו רק להקת רוק נ' רול, הם עשו מוזיקת היפ-הופ, רגאיי, סקא, קאנטרי – אבל גרמו לכל הז'אנרים האלה להשמע שלהם."

בספטמבר 1981, טאהא פגש את חברי הקלאש בפריז לפני הופעה. הוא ניצל את ההזדמנות ונתן להם העתק של דמו שהקליט יחד עם להקתו באותם ימים, "Carte de Sejour". באותו ראיון לגארדיאן, אמר טאהא ש"הם נראו מעוניינים, אבל לא יצרו קשר וחשבתי שכלום לא ייצא מזה. ואז, כמה חודשים מאוחר יותר, שמעתי שהם הוציאו את Rock the Casbah. אולי הם בכל זאת שמעו את הדמו".

אלבומו האחרון של טאהא עד כה, שיצא ב-2013 נקרא "Zoom". הוא יצא אחרי שורה של אלבומים מוצלחים בהם קיבל טאהא חשיפה גדולה יותר. ב-"Zoom" משתפים פעולה עם טאהא הגיטריסט ג'סטין אדמס, שהפיק את האלבום, בריאן אינו איתו כבר יצא לטאהא לשתף פעולה בעבר, וגם מיק ג'ונס שאף הצטרף לסיבוב ההופעות של האלבום.

ח'אלד
אתם בוודאי מכירים את השירים "סה לה וי" של קובי פרץ ו"עיישה" של חיים משה. מדובר בקאברים לשירים של עוד אחד מיוצרי ה"ראי" המפורסמים והמשפיעים ביותר – ח'אלד. בהמשך נציין גרסאות כיסוי נוספות שנעשו בארץ לשיריו של ח'אלד, שהכמות שלהן רק ממחישה מדוע מכנים אותו "מלך הראי".

לעיתים, יוצרי מוזיקת "ראי" נקראים "שב" – צעיר / נער בערבית, כקונטרה לכינוי "שייח'" – שניתן ליוצרי מוזיקת "שעבי", מוזיקת עם או מוזיקה עממית, המוזיקה המסורתית של אלג'יר. וכך, בשנות פעילותו הראשונות, קרא לעצמו ח'אלד בשם "שב ח'אלד".
ח'אלד (או בשמו המלא ח'אלד חאג' אבראהים) נולד ב-1960 בעיר הנמל אוראן – כאמור, מקום היוולדו של סגנון ה"ראי". כבר כשהיה צעיר הוא החל לעסוק במוזיקה, ובגיל 14, לאחר שלימד את עצמו לנגן בגיטרה, בס, הרמוניקה ואקורדיון, הקים להקה בשם Cinq Etoiles (חמישה כוכבים) ושימש כקלידן וכסולן שלה. הלהקה הופיעה בעיקר במועדוני לילה וחתונות.
כשהיה בן עשרים, עזב שב ח'אלד את הלהקה והחל ליצור מוזיקה לבדו. הוא פגש במפיק ראשיד באבא אחמד, מפיק ה"ראי" החשוב והמשפיע ביותר, שנודע בהפקה היותר מערבית שלו ובכך ששילב סינתיסייזרים, מכונות תופים וכלים אלקטרוניים נוספים.
כעבור כמה שנים, עזב את מולדתו, אלג'יריה, זנח את כינוי ה"שב", ובדומה לחברו ראשיד טאהא, היגר לצרפת כי חשש מתגובתם של אנשי אסלאם פונדומנטליסטים למוזיקת הראי שיצר, כפי שקרה ליוצרי ראי נוספים. (ביניהם המפיק שלו, ראשיד באבא אחמד, שנרצח על יד חנות התקליטים שלו מאוחר יותר – בשנת 1995).

כשעבר לצרפת, שאף ח'אלד להיות מוזיקאי מוכר ברמה הגלובלית, ואכן, בשנת 1992, הוציא את אלבומו "ח'אלד" ומתוכו הלהיט Didi שעזר לו להגשים את שאיפתו ולבסס את מעמדו ככוכב ראי. השיר טיפס במצעדים באירופה וגם בכמה מדינות אסייתיות כמו הודו ופקיסטן. בנוסף, שובץ "דידי" במספר סרטים בוליוודיים.
בשנת 2010, ביצע ח'אלד את השיר בטקס פתיחת משחקי גביע העולם בכדורגל בדרום אפריקה.
בחודש אפריל האחרון, נשפט ח'אלד בפריז ונגזר עליו לשלם 200 אלף אירו על גניבה ספרותית, לאחר שנטען כי השיר הועתק מהמשורר האלג'יראי שב ראבע.

בשנת 1993 הוציא ח'אלד אלבום נוסף שזכה לביקורות חיוביות ואהבת הקהל: "N'ssi N'ssi". ברב שירי האלבום שולבו מילים בערבית ובצרפתית. האלבום שילב בתוכו פ'אנק, רוק ומוזיקה מצרית. מתוך האלבום בלטו מספר שירים שהפכו ללהיטים. אחד מהם הוא השיר Chebba, לו בוצעה גרסת כיסוי בשם "אשבו" ע"י אתי אנקרי.
בשנת 1996, הוציא את אלבומו "Sahra", כנראה האלבום לו נעשתה ההפקה הכי מושקעת – בשיתוף פעולה עם מפיקים ומוזיקאים רבים. האלבום כולו הוקדש לבתו של ח'אלד – שרה ולאמה. מתוך האלבום הזה יצא הסינגל והשיר שלימים יהפוך לאחת מהקלאסיקות של ח'אלד – עיישה.
השיר יצא במקור בגרסא בצרפתית שבסופו של דבר לא נכנסה לאלבום, ומילותיה נכתבו על ידי המוזיקאי הצרפתי-יהודי ז'אן ז'אק גולדמן, ובהמשך יצא גם בגרסא דו לשונית: צרפתית וערבית, שמילותיה נכתבו על ידי ח'אלד עצמו. השיר זכה לגרסאות כיסוי רבות ברחבי העולם וכאמור, גם בישראל.
קאבר עברי נוסף שבוצע לשיר מתוך אלבום זה הוא של השיר Wahrane Wahrane, שבוצע על ידי עומר אדם עם מילים מאת אסף אטדגי. שם הקאבר: "תרחמי עליי".

בשנת 1999 הופיע ח'אלד יחד עם שני ענקי ראי נוספים: ראשיד טאהא ופאודל בפריז יחד עם תזמורת ענקית. המופע (שמאוחר יותר יצא על גבי דיסק ו-DVD), אשר נשא את הכותרת 1-2-3 Soleis, נחשב למופע האלג'יראי הגדול ביותר שהופק בצרפת. השלושה ביצעו במהלך המופע 23 להיטים שלהם ביחד, והוא נחל הצלחה עצומה.
עד כה, יצאו לח'אלד עוד ארבעה אלבומים: (Kenza (2000), Ya Rayi (2004), Liberte (2009 – שכולו הוקלט באולפן "בתנאים של הופעה חיה", כדי שתהייה בו האנרגיה שיש בהופעה.

האלבום האחרון של ח'אלד עד כה נקרא "סה לה וי" והוא יצא ב-2012. כידוע, שיר הנושא שלו זכה להצלחה כבירה ברחבי העולם וגם האלבום עצמו. באלבום שיתוף פעולה עם הראפר האמריקאי פיטבול בשיר Hyia Hyia.
בנוסף לקאבר המוכר של "סה לה וי" שהוקלט על ידי קובי פרץ, לשיר יצא קאבר נוסף בארץ בשם "ה' המלך" שהוקלט על ידי גד אלבז.
קאבר עברי נוסף לשיר מתוך האלבום הוא לשיר "Willi Willi" שהוקלט על ידי רגב הוד בשם "קרוב אלייך".

תזמורת אלגוסטו
נחזור לרגע אל השעבי המסורתי, אל ילדי השעבי שגדלו כמו מנדול על ברכי השייח' אלאנקא. לסרט "Orchestre El Gusto" אני חייב את החשיפה למוזיקת השעבי כשיום אחד אחמד סיפר לי עליו והחלטנו לשבת אצלו לראות. הסרט, בבימויה של ילידת אלג'יר ספינז בוסביה, מספר על תזמורת שעבי של 30 נגנים או יותר מלפני 50 שנים. כולם גדלו על המוזיקה של השייח' אלאנקא וחלקם אפילו למדו אצלו, הם היו יהודים ומוסלמים מהקסבה של אלג'יר וניגנו יחד עד הרגע האחרון.

("השבח לאל, איש טוב" שיר של השייח' אלאנקא)

הסרט, מ-2011, מספר על הפרידה הקשה ביניהם במהלך מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים של אלג'יריה בשנות ה-50 וה-60 כאשר יהודי המדינה נאלצו לברוח לצרפת. ספינז, באחד מטיוליה בקסבה, שומעת על הסיפור ומחליטה לאסוף אותם ולהפגיש ביניהם מחדש, אחרי 50 שנה של פרידה וגעגועים. הסרט ממלא את הסיפורים בזכרונות משותפים, כאב וגעגועים על שנים עברו ואהבה של חברים שנקרעו מחבריהם ומצאו אלו את אלו אחרי 50 שנים. אחרי 50 שנים של פרידה, קמה התזמורת מחדש, בניצוחו של לא אחר מאלהדי אלאנקא, בנו של השייח' מוחמד אלאנקא.

הסרט הביא אותנו לכדי דמעות יותר מפעם באותנטיות המפגש והרגש והמוזיקה של התזמורת. אך הסיפור לא נגמר כאן. המפגש היה כל כך מוצלח שהם החליטו לחזור ולהופיע. התזמורת הצליחה הרבה מעבר לציפיות של חבריה ולאחר שהפכה לסנסציה בכל צרפת, הם הגיעו גם לשאר אירופה, אפילו עד אוסלו הרחוקה והקרה. הלהקה הופיעה ועדיין מופיעה אם כי לאט לאט חבריה מתמעטים. רובם בעשור השמיני ואפילו התשיעי לחייהם אך כולם אומרים את אותו הדבר – המפגש והחזרה לנגן יחדיו החזירה אושר ואור והחזירה להם, למעשה, את חייהם בחזרה.

("אני 'רגליים שחורות'", "רגליים שחורות" היה כינוי גנאי בצרפתית לאנשי המגרב).

מוריס אלמדיוני
השעבי זה העצב והכאב של אהבה והשמחה של החיים, אהבת העיר והים ובייחוד גאווה בזהות המגרבית ובמיוחד האלג'יראית. אלמדיוני הוא אחד אבות השעבי והזמר היהודי האלג'יראי. אלמדיוני הוא יהודי אל'יראי שנולד ברובע היהודי בעיר אוראן, עיר נמל בצפון המדינה ובכך פניה בהכרח פונים אל הבאים ומברכים.

אלמדיוני אמנם עזב את אלג'יריה לטובת מדינת ישראל כבר בשנת 61', אך לא נשאר בה ועזב לחיות בצרפת, שם עדיין מתגורר. עם זאת, אלמדיוני בקשר טוב עם הקהל בארץ ואפילו הופיע, לא פעם, עם אמנים מקומיים. הבולטת ביניהם – נטע אלקיים, זמרת מדהימה וייחודית בפני עצמה.

סועד מאסי
סועד מאסי היא אולי אחת הזמרות האלג'יראיות החשובות, הפורות והמעניינות ביותר. נולדה בעיר הצפונית באב אל-וואד בשנת 72' ובגיל צעיר מגלה לא רק את מוזיקת השעבי המקומית אלא גם את הרוק, הפולק, הפופ והקאנטרי האמריקאים ואת סגנון הפאדו הפורטוגזי, מתחילה ללמוד סולפז' ולרקוד פלמנקו וב-89' יוצאת לבירה אלג'יר.
באלג'יר היא החלה את הקריירה המוזיקלית שלה בלהקת הרוק אטאקור שלמרות שנחלה הצלחה, לא נשאר ממנה אפילו מעט מתועד, לפחות לא ברשת. גם בצרפתית. אבל שנות ה-90 באלג'יריה היו קשות במיוחד ומוכות מלחמת אזרחים שפרצה אז במדינה. המלחמה, יחד עם איומי מוות שנשלחו למאסי, הובילו אותה לעזוב את המוזיקה ואת אלג'יריה וללכת ללמוד אורבניזם.

(בלאדי, "הארץ שלי". שיר אנטי-מלחמתי שקורא "די לעשות מלמחמה")

בינואר 1999, במהלך הרמדאן, לאחר שהוזמנה לשיר בפסטיבל הצרפתי "נשות אלג'יר", היא מתגלה ומוחתמת בחברת תקליטים. משם הפכה לזמרת האלג'יראית המפורסמת והמצליחה ביותר של זמננו ולדמות מאוד ייחודית בספרה האלג'יראית-צרפתית. השירה שלה בערבית וצרפתית (ולפעמים אפילו באנגלית וברברית) פונה לקהלים רבים והפכה אותה לקול גם לאלג'יראים החיים בצרפת.
מאסי הפכה לקול של תקווה בשביל רבים גם דרך שירתה, אבל גם בהשמעת קולה למען שלום, סיום העוני והמצוקה והיא מרבה לשיר על אהבה, גם אנושית וגם למולדת, ממנה היא גולה כבר קרוב ל-20 שנים.

(דוניה, "אדמה")

המוזיקה שלה, כמו חייה, מאוד אמביוולנטית ויכולה לנוע מצער להתרגשות ומעצב לאנרגיות מחודשות באלבום אחד. מושפעת לא פחות מהרוק והפולק האמריקאי מאשר מהמוזיקה האנדלוסית, לא פעם הושוותה לזמרות שהפכו סמל למחאה נשית, כמו ג'ון באז או טרייסי צ'אפמן, גם בגלל הקול הצלול ומלא הרגש, אבל גם בגלל הטקסטים הנוגים והנוגעים שלא מרפים ולא מוותרים על האמת.

("חורייה", חירות)

למאסי יותר מדי שירים מכדי להצליח להקיף את המוזיקה שלה בכמה שורות בשליש כתבה, אך כדאי לקנח במה שבעיני, הוא השיר הכי קרוב ונוגע שלה כי מה שהכי נוגע הוא כמעט תמיד מה שהכי אישי. ע'יר אנתא, אוהבת אותך, פשוט שיר אהבה. כי זה מה שחשוב.

(ע'יר אנתא, "אוהבת אותך")

Intik
תחילתו של הראפ האלג'יראי באוקטובר 1988. בתחילת החודש של אותה השנה, אלפי תלמידי בית ספר וצעירים התקוממו ומחו כנגד העלאת מחירי המזון והזנחת מערכת החינוך. במהלך ההפגנות האלימות, היו כאלה שנהרגו על ידי כוחות הצבא, וזה היה הרגע בו הפסיקו הראפרים האלג'יראים העתידיים לכתוב למגירה, אמרו את מה שעלה על רוחם ולמעשה החלו "לראפרפ".
ההרכב Intik הוא אחד מהרכבי ההיפ הופ והרגאיי האלג'יראים הותיקים והידועים ביותר. ארבעת חבריו עושים ראפ גם בערבית אלג'יראית וגם בצרפתית.
שם ההרכב, "אנתיק", אומר בלהג האלג'יראי "הכל הולך מצויין", שם אירוני ביותר אם מסתכלים על תוכן השירים, שלרב עוסק במצב ההפכפך והתוסס באלג'יריה, וכן באלימות שהארבעה היו עדים אליה בתור אלה שגדלו באלג'יריה של שנות ה-80 וה-90.

אחד מחברי ההרכב (וגם החבר הבולט ביותר בו), Youss, שהתעניין במיוחד במוזיקת הרגאיי בתחילת דרכו, העיד בראיון לגבי המאורעות שהיו באלג'יריה באוקטובר 1988 כי "היה שם טרור בחסות המדינה. צבא שירה באנשים… אני הייתי עד לזה, ואפילו יש לי צלקות… הוכיתי על ידי המשטרה".
המאורעות השפיעו על יוס והוא התחיל לכתוב ולשאול שאלות. "ככל שאתה שואל יותר שאלות, ככה אתה מגלה יותר דברים". אותם גילויים, השתקפו בשירים שכתב וביצע.
בתחילת הדרך, יוס בכלל רצה לעזוב את אלג'יריה ולעבור לצרפת, ואף ניסה לשכנע את חבריו להרכב לעשות כמותו.
בראיון, אמר יוס על תחילת הדרך: "היה לנו ממש קשה (לפעול בהתחלה), אבל היו לנו דרכים להשיג מוזיקה. תמיד היה מישהו באנגליה או בצרפת שהיה שולח לנו קלטות".

את "אנתיק" גילו חברי הרכב ההיפ הופ הצרפתי IAM לאחר שהראשונים הופיעו בפסטיבל, ועזרו להם להתפרסם. ההתלהבות מהם הייתה כה רבה, שמוזיקאים רבים רצו לשתף פעולה עם אנתיק ולעבוד איתם, אך "אנתיק", נאמנים אך ורק לעצמם, החליטו שהם לא רוצים לרכב על גל ההצלחה של מוזיקאים אחרים, והם נענו בשלילה.
ל"אנתיק" יצאו שני אלבומים. אחד ב-1999 ואחד ב-2001, וההרכב טוען ששיריו באופן כללי "קוראים לשלום". עם זאת, חבריה נתקלו לא פעם בהתנגדות מצד המשטר האלג'יראי. נאסר עליהם להופיע בטלוויזיה תקופה ארוכה, והם נאלצו לגנוז שירים עם מילים ביקורתיות ושנויות במחלוקת כדי לא לגרום לתסיסה.

11894930_988925261168158_326745385_o

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0