זמנים מודרנים: חלק ראשון ביומן המסע האמריקאי של אלקנה כהן

עטיפת האלבום "Modern Times" של בוב דילן

עטיפת האלבום "Modern Times" של בוב דילן

"I was thinking about Alicia Keys, couldn't keep from crying
When she was born in Hell's Kitchen, I was living down the line
I'm wondering where in the world Alicia Keys could be
I been looking for her even clear through Tennessee"

בוב דילן, שכתב כמה דברים משונים בחיים, כתב את השורות המוזרות מאוד האלו ב 2006, השיר הראשון מתוך אלבום שכולו פרדוקס אחד גדול – "Modern Times".

אני הייתי באמריקה אז, מחפש פרדוקסים ומוצא אותם בכל פינה: ההלם מהגודל של כל דבר, מול הריקנות העצומה של ארצות המערב התיכון. הפער בין ההתקדמות הטכנולוגית (והסגידה לטכנולוגיה) והפרימיטיביות השולטת ביערות ויסקונסין, שם הופכת אמריקה למדינת עולם שלישי בכל פעם שיורד קצת גשם. מצד אחד ניו יורק ולוס אנג'לס, ומצד שני עיירות רפאים בדקוטה הדרומית ועיירות בקולורדו שיש בהן שלושה רחובות: Main street, South Avenue ו- North avenue, וביום ראשון יש בהן שוק קטן שמוכרים בו עגבניות, פלפלים ובצל ירוק. ובעיקר אנשים, המון אנשים (בערים הגדולות) או מעט אנשים, מכל מיני סוגים ועם כל מיני סיפורים.

היינו בברקלי, קליפורניה, כאשר ראיתי ידיעה באינטרנט: בוב דילן מוציא אלבום חדש. בדקתי את התאריך – הידיעה מעודכנת. שיפשפתי את העיניים, נכנסתי לאתר אחר – כן, אלבום חדש לבוב דילן יוצא מחר. מחר! הבנאדם בן 65, עשה כבר לא מעט דברים, והנה הוא מוציא עוד אלבום. למחרת הלכתי לחנות וקניתי.

ג'ק פרוסט

ג'ק פרוסט

האלבום הזה הוא פרדוקס: המפיק שלו הוא ג'ק פרוסט, רק שאין בן אדם כזה. (בדיקה קצרה בויקיפדיה): ג'ק פרוסט הוא בוב דילן עצמו, שהחליט לאמץ שם בדוי כי נמאס לו לעבוד עם מפיקים. הוא שר שם על אלישיה קיז, רק שאף אחד בעולם לא הצליח להסביר מה הקשר שלה לשיר, לאלבום או לבוב דילן בכלל. שיר אחר נקרא "The Levee Is Gonna Break". נשמע מוכר? נכון זה שיר של לד זפלין. רק שכאן יש לו לחן אחר, עיבוד אחר וקשה לזהות שזה אותו שיר.

אולי הפרדוקס הגדול ביותר הוא שלאלבום הזה קוראים "זמנים מודרניים" – ואין בו שום דבר מודרני. להיפך. הסאונד של האלבום הזה הוא כל כך מיושן, גם הלחנים והעיבודים. זה, כמובן נעשה בכוונה. בוב דילן ניסה (והצליח בעיניי) להוציא בשנת 2006 אלבום שנשמע כאילו הוקלט ב-1946, או קצת אחר כך. אוסף של שירי קאנטרי וקצת פרוטו-רוקנרול, שמושרים בקול מרוסק, על רקע של גיטרות וכינורות בסאונד חלוד בכוונה, ועוסקים בחיים בעיר הקטנה, בעבודת כפיים קשה, במסילת הרכבת, במכרה ועל יד הנהר. יש משהו קסום באלבום הזה, תחושה של מסע בזמן לתקופה בה בוב דילן עצמו רק נולד. תחושה של "מסע שורשים" – דילן חוזר משנות האלפיים לילדות שלו בעיירת הכורים שכוחת- האל היבינגס, מינסוטה.

יכול להיות שפרדוקס גדול יותר הוא שהאלבום הפך ללהיט: הגיע למקום ראשון במצעד האמריקאי, זכה במועמדות לגראמי והחזיר את דילן למפה לעוד כמה שנים. אבל לך תבין את הקהל.

לי, על כל פנים, הוא בא בדיוק בזמן: לא כל כך מסתדר עם ניו יורק המודרנית ועמוסת הניאונים, מתחבר דווקא למסילות הברזל ולרכבות המשא האינסופיות העוברות לאורכן, מכושף ממראה של מכרה פחם פעיל בוויאומינג, מהחקלאים בוויסקונסין, מוקסם מהפרובינציאליות של העיירות הקטנות ביוטה וקצת מוטרף מהריקנות של דקוטה. בעיבוד הכי מתאים, בסאונד הכי מדוייק, בוב דילן שר על כל הדברים האלו ב"זמנים מודרניים". אה כן, וגם על אלישיה קיז.

“Thing Have Changed”, שזיכה את דילן באוסקר, נכלל בגרסאות מאוחרות של האלבום

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0