גלולה קטנה ומטריפה – ירון ברוידא חוגג 20 שנה לאלבום “Jagged Little Pill” של אלאניס מוריסט

jagged_little_pill

1995, מסיבת בית בעיר הכי מנותקת בעולם. רבעי פיתות עם חומוס וחמוצים, במבה מתמזגת בלחיצת אצבע לתוך פיתוליו של ביסלי גריל, והורמונים מבעבעים שעוד לא יודעים לקרוא לעצמם בשם. היינו בני 13, והילדה שאירחה אותנו בביתה הייתה תמיד קצת יותר בוגרת מאיתנו, קצת יותר מעודכנת, קצת יותר אמנותית. לכן, כשהיא אמרה שאנחנו "חייבים לשמוע את זה" ושמה בקומפקט דיסק אלבום של זמרת חדשה בשם אלאניס מוריסט, הקשבנו בתשומת לב מירבית.

כשהחל להתנגן "You Oughta Know" אוזניי הזדקרו – גם בגלל הוייב המוזיקלי המיוחד של השיר (ותודה לדייב נבארו ופלי מרד הוט צ'ילי פפרז שתרמו למאמץ), אבל בעיקר בגלל המילים הבוטות, שלא אפיינו כמעט אף זמרת מיינסטרים שהכרתי עד אותה עת (היא אמרה "לרדת"! ו"לזיין"!). כן, אלאניס מוריסט גרמה לי להרגיש הכי מגניב בעולם (האין זה אירוני?). הנה הופעת הבכורה הטלוויזיונית שלה אצל דייויד לטרמן. שימו לב לטיילור הוקינס – המתופף של פו פייטרז – מתחרע על התופים:

המסיבה המשיכה, וכשהגיע הלהיט "Ironic", כבר הייתי שבוי – וכמוני, כפי שהסתבר, כמעט כל העולם. יום אח"כ המוזיקאית החדשה הפכה לשיחת היום בבית הספר. משום מה, על אף שגדלנו לפני עידן האינטרנט, ולא היה לנו מאיפה לקבל מידע רכילותי שכזה, אינספור שמועות אפפו אותה: "ידעתם שיש לה טרשת נפוצה? שמעתם שהיא ירדה לכל השורה הראשונה באחת ההופעות? היא אושפזה במוסד פסיכיאטרי? היא גוססת?"

אז עוד לא ידענו (ולמען האמת, גם היא וחברת התקליטים שלה לא ידעו) שהאלבום "Jagged Little Pill" עומד להפוך לאחד המצליחים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. הבחורה הקנדית בת ה-21, שחשבה שאלבומה יכסה במקסימום את עלויות ההפקה, שברה שיאי פרסים ומכירות בכל העולם – שיאים שחלקם לא נשברו עד היום.

אבל, גם היא נשברה. לפני כמה שנים הודתה מוריסט בראיון, שההצלחה (תתכוננו, זה הולך להפתיע אתכם) לא הביאה איתה את האושר, אלא להפך – גרמה לה לפוסט טראומה קשה ולדכאונות שנמשכו שנים אח"כ. כמה צפוי, ככה מבאס.

עם הזמן וההתבגרות, התברר לי שהיא יותר מתקתקה מאשר בועטת, שאין שום דבר אירוני בשיר "Ironic", ובאופן כללי זה הפך לפאדיחה לאהוב את אלאניס מוריסט, ובצדק – היא אכן לא הצליחה לשחזר את השיאים האמנותיים של אלבומה הראשון. נו טוב, עם כזה אלבום בכורה, מי יכול להאשים אותה?

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar
    שחר 4 שנים

    אם אפשר לחלוק עליך לגמרי – האלבום השני שלה הוא עד היום מאסטרפיס, אחד מהאלבומים החודרים, עמוקים, ומטלטלים ששמעתי. הוא מגיע מתוך הדכאון והחיפוש העצמי שאחרי ההצלחה הפסיכית של האלבום הראשון שלה, ומעיף אותי לסקאלה הרגשית השלילית של כעס וכאב ועצב ואבדון.

    וזה המטלטל המרכזי: https://www.youtube.com/watch?v=6aHK6oBQsgQ

    זה נכון שכל מה שבא אחרי הפך לעיסת שמאלץ. אבל לג'אנקי צריך לתת את הכבוד שלו.

  • comment-avatar

    היי שחר,
    אני דווקא די מסכים איתך, כך שאנחנו פחות חלוקים ממה שנדמה לך 🙂
    בכל אופן, לא טענתי שמיד אחרי האלבום הראשון הייתה התרסקות, אלא שלאורך השנים חלה הידרדרות מתונה. בכל מקרה, נוכל להסכים שעד כמה שהאלבום השני טוב – הוא פחות טוב מהראשון, לא?

  • DISQUS: 0