"כשמספיק חום פוגע בראש הנכון"- בן שמואלי על "פאטה מורגנה" של גרי אקשטיין

0004023692_10

צריך להבין, זאת לא שאלה של מוזיקה; המדבר הכי קטן בעולם נמצא בין האונות. כשמספיק חום פוגע בראש הנכון, הוא מצית משהו, גלי מוח או משהו, גורם לתגובת שרשרת שמובילה לפאטה מורגנה, טשטוש הגבול בין מציאות לפנטזיה. עטיפת האלבום מתכתבת עם זה: גרי אקשטיין, פחות או יותר בזמן שדליה שימקו ופצעי בגרות 80 שברו קופות, חולה במדבר, הלום שמש, ידיים חשופות, זקן עבות ספוג זיעה ואימה, כמעט אושר על הפרצוף, מחפש את דרכו הלוך חזור. עקבות הרגליים מכסות אחת את השניה, כמו להוכיח כמה הוא אבוד. גיטרות ענק מקיפות אותו כמו צלבים, שתולות בחול העצום הנצחי של ארץ יהודה. הוא לא מפחד מהן, הוא עורג להן, הוא להוט אחריהן.

גרי אקשטיין בחר ללוות את הזיות הטירוף הזמני שלו בשירי נוסטלגיה מנוף ילדותו, נוף ילדותו שהוא ילדותה של ישראל. אקשטיין גבולי. נולד על התפר שבין פלשתינה לישראל, ואולי תמיד נשאר שם, ב-1948; כל צד משך, ומה שנפל לאמצע ושרד את העיטים של קניוק, המשיך הלאה, צבר לא מכיר דמעות. הוא התגבש מחדש. אבל הפשע תמיד חוזר אל הפושע, וגם אל החף מפשע, ואל כל אחד, בעצם. זה אלבום של פורעי חוק, נוודים ולוחמים. זה אלבום שאם הוא היה דרך אז היו בה שודדי דרכים. זה מדבר עמוס נוקדים וצאן. אם סרג'יו לאונה היה ישראלי זה היה מערבון פלאפל. האלבום הזה יצא בראשון בינואר 1980, חצוי וקר כמו הגופה בסדרה הגשר. מנותק מקונטקסט לגמרי. ככה לא נשמע חורף. זה בטח תפס אותו בצומת דרכים כלשהי בחייו; אני לא טורח לבדוק, זה לא ענייני. המוזיקה ענייני. כל השאר ספקולציות.

ספקולציה: הוא בטח התעורר באמצע הלילה, מבוהל, הביט החוצה מהחלון כמו אדם שטיין והמדבר נפרש לפניו, עצום ומזמין, בלילה הוא לא רותח. שועלים רצו באופק. הוא דחף לתיק של הגיטרה אהובתו שירים של הדודאים, והפרברים, וזרק בבגאז' של הרנו קופסא שלו את ליפא העגלון וטשרניחובסקי, אלכסנדר פן וסשה ארגוב, נעמי שמר ושאר קרעים של ארץ ישראל הישנה והטובה. אחרי שהוא טבל אותם בחול לאור ירח צהוב עכור ונתן להם עיבודים חדשים, חלקם מרושעים אבל רובם יפהפיים, הוא שרף את הרנו קופסא בזכוכית מגדלת. והכל קרה במדבר, במדבר הפראי והרוצח. פעם זה כיבוי אורות וטיול לילי, אחרת זה מעבר לנהר ובפאתי הכפר; וכלום לא קורה במדבר שכדאי לדעת. מבלי ששם לב השמש תלתה את עצמה במרכז השמיים, אם יש להם מרכז בכלל, והוא עדיין רץ שם וצעק, אבוד מרוב אור, בחושך הוא דווקא התמצא. ואז צילמתי את התמונה.

את האלבום המלא אפשר לשמוע כאן

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0