"מחיר השפיות"- אלקנה כהן על המסע האמריקאי של דייויד בואי מ-"Aladdin Sane" ועד ל-"Let's Dance"

This is Not America

david bowie 1

משהו גדול עבר על דייויד בואי בעשור שבין 1973 ל-1983. הרבה דברים גדולים. אחרת קשה להסביר את השוני העצום בין "Aladdin Sane", שיצא בראשית העשור, לבין "Let's Dance", שיצא בסופו: הראשון אלבום רוק מכוסח, הבנוי סביב דמותו של כוכב הרוק החייזרי זיגי סטארדאסט, השני אלבום פופ קליל, בהפקתו של גיטריסט ומפיק האר אנ' בי נייל רודג'רס.

האמת היא, שיש בין שני האלבומים האלו הרבה יותר דמיון ממה שנראה לעיין במבט ראשון: שניהם שייכים לניסיון של דיוויד בואי להבין את אמריקה.

זיגי הולך להוליווד

Aladdin Sane נכתב והוקלט במהלך סיבוב ההופעות הגרנדיוזי של זיגי סטארדאסט. פסנתרן הג'אז מייק גארסון צורף ללהקת "העכבישים ממאדים" והוסיף טעם ייחודי לשירי הרוק הבסיסיים של האלבום. יותר רועש מ"זיגי", במידה רבה יותר קיצוני, מהעטיפה שכוללת קלוז אפ מטריד משהו של זיגי עצמו, ועד המילים שנכתבו תחת הלחץ של מסע ההופעות. בואי טען שהאלבום מתאר את מסעו של זיגי באמריקה והמפגש שלו עם התרבות האמריקאית: ניו יורק, ברודוויי, הוליווד, הג'אז מצד אחד והפאנק מצד שני.

שם התקליט הוא משחק מילים עם הביטוי A lad insane, והוא יותר מאשר רומז לטירוף ולאי שפיות שבואי התחיל להרגיש לקראת סוף סיבוב ההופעות של זיגי. הטירוף רק התגבר מאותו רגע: בואי פירק את "העכבישים ממאדים" בהופעה, הוציא את Diamond Dogs היומרני, פשט רגל (בעקבות שני סיבובי ההופעות הגרנדיוזיים), התחיל להקליט מוזיקת סול ואז התמוטט סופית, בתקופה המתועדת באלבום "Station to Station".

משם הוא המשיך לברלין, עבד על מוזיקה אלקטרונית, חזר לבריטניה לאלבום רוק נוסף, מטריד ופרנואידי לא פחות. ואז "Let's Dance".

רק לרקוד

נייל רודג'רס, גיטריסט להקת הסול Chic, התרגש מאוד לקבל טלפון מבואי בתחילת 1983: "חשבתי שיש כאן הזדמנות להוכיח לעולם שמוזיקאים שחורים יכולים ליצור מוזיקה שלא עוסקת בריקודים ובשירי אהבה". אבל נכונה לו אכזבה: הסתבר שזה בדיוק מה שבואי רוצה שהוא יעשה- שירי אהבה ומוזיקה לריקודים. בואי כבר עבד עם מוזיקאים שחורים ומוזיקת סול באלבום "Young Americans" ב-1975 וב"Station to Station", אבל כאן הוא רצה לעשות מוזיקת ריקודים במוצהר, רק עם טוויסט.

Tier-1_NILSSנייל רודג'רס

בואי רצה להכניס לתוך מוזיקת הריקודים שרודג'רס ידע לעשות כל כך טוב, עוד ענף של מוזיקה שחורה: בלוז. הריפים שסטיבי ריי ווהן הספיק להכניס לאלבום, לפני שנזרק מההקלטות, מגדירים במידה רבה את הצליל שלו. שיר הנושא הוא יצירת מופת של שילוב בין דיסקו/Fאנק לגיטרת בלוז שמנגנת רק כמה צלילים פשוטים, אבל קשה לדמיין את השיר בלי הצלילים הללו.

כמובן לא הכל ריקודים ואהבה: Cat People הוא שיר מטריד מספיק כדי להשתתף בסרט של טרנטינו.

מחיר השפיות

אם "Aladdin Sane" הוא על אי שפיות, "Let's Dance" הוא אלבום של חזרה לשפיות. ההצלחה המסחרית שלו הפתיעה גם את בואי עצמו, שנכנס לסחרור והוציא שני אלבומים גרועים מאוד אחריו, אבל כמו שהוא התאושש מהטירוף של אמצע שנות השבעים, הוא הצליח להתרומם גם מהשעמום של השפיות בשנות השמונים.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0