"מוזיקה בצלה של חומה"- ניצן אנגלברג על המוזיקה של מזרח ברלין לפני נפילת החומה

השפעתה של המוזיקה הפופולרית נתפסה כמסוכנת וחתרנית במזרח אירופה הקומוניסטית, ובמזרח ברלין בפרט.
כתוצאה מכך, המשטרים ניסו בכח לפקח ולשלוט על המוזיקה, ומוזיקאים במזרח נאלצו להתמודד עם צנזורה קשה. אלה שלא הקפידו או לא הסכימו לציית לה – הוטרדו, דוכאו ובמזרח גרמניה, נתפסו על ידי השטאזי.

לכבוד יום השנה ה-25 לנפילת חומת ברלין הבאתי את סיפורם של כמה מוזיקאים מהצד המזרחי של החומה, שלא תמיד נכנעו להגבלות השלטון, יחלו לדמוקרטיה ולעתים שילמו על כך מחיר כבד.

בכל 40 השנים בהן חצצה החומה את גרמניה, ראתה מפלגת האיחוד הסוציאליסטית של גרמניה את המוזיקה הפופולרית כדבר עויין. עמדתה הרשמית לגביה הייתה שהיא לא יותר מנשק תרבותי אמריקאי מסוכן, שמטרתו להשחית את הצעירים ולהסיט אותם מהאידיאלים הסוציאליסטים.
המוזיקה המערבית שביטאה את החופש הכלכלי, התרבותי והפוליטי הייתה מקור לדאגה עבור המפלגה הסוציאליסטית, ואכן, בשנות ה-50 וה-60, המפלגה הובילה קו נוקשה מאוד והגבלותיה על המוזיקה בצד המזרחי היו רבות. עם זאת, לקראת סוף המלחמה הקרה ונפילת החומה, ניתן לראות התרופפות מסויימת של הגבלות אלה, והשפעה שחדרה מהמערב למוזיקה בצד המזרחי של גרמניה. במקום ליצור דיכוי מוחלט, כמו שהיה עד עכשיו, המפלגה ניסתה ליצור מעין שיתוף פעולה בינה, בין המוזיקאים ובין המאזינים שהיו במזרח.

10755038_10205423202486498_1195175104_n

"אתם לא קיימים כאן יותר"

מוזיקת הרוק במזרח גרמניה התחילה להתפתח ולקבל צורה משלה במהלך שנות ה-70.
המפלגה הסוציאליסטית עודדה מוזיקאים, כל עוד הם היו מוכנים ליצור תכנים התואמים לקו המפלגה – דבר שהיה מפוקח על ידי השלטון, שנתן למוזיקאים אישור לשחרר חומרים ולהופיע בפני קהל.
למוזיקאים המזרח גרמניים לא הייתה תחרות מבחוץ, שכן מוזיקאים מהמערב לא הורשו להופיע במזרח. בנוסף, הייתה רק חברת תקליטים אחת בשם "Amiga", שהוציאה את כל התקליטים ממזרח המדינה. מילות השירים היו צריכות להקרא על ידי פקידים, שרק לאחר אישור שלהם, היה אפשר להוציא את השיר / התקליט ב-"Amiga".
מדיניות המפלגה גרמה לתסכול בקרב מוזיקאים ששאפו להביע את עצמם ולא ללכת עם הקו של המפלגה הסוציאליסטית כמו שהיא רצתה.

ב-22.9.1975, זומנו חברי להקת "Klaus Renft Combo" למשרד התרבות כדי לחדש את האישור שלהם להופיע בפני קהל. כשהגיעו למשרד, אחד מחברי הועידה אמר ללהקה: "התכנסנו כאן היום כדי להודיע לכם שאתם לא קיימים יותר".
הנימוק לכך היה כי מילות השירים שלהם לא תואמות את הרוח הסוציאליסטית, מעליבות את מעמד הפועלים ומשמיצות את המדינה וגופיה.

סולן הלהקה, קלאוס רנפט, ערק למערב ברלין, שם מצא עבודה בתור שדר רדיו. שני חברי הלהקה האחרים, היו פחות ברי מזל, ונכלאו עד שנת 1977 – אז נשללה אזרחותם המזרח גרמנית והם עברו למערב.
הם העידו שבמערב מעולם לא הרגישו בבית והתפרנסו מעבודות מזדמנות.

לאחר נפילת החומה שאלו את קלאוס רנפט מה עיצב בעיניו בדיעבד את תדמיתה של מזרח גרמניה והוא ענה: "בעיניי היו תמיד 3 צדדים למזרח גרמניה. האחד היה מה שהטלוויזיה הממשלתית רצתה ללמד אותי, זו הייתה מזרח גרמניה שכלל לא הכרתי. השני היה מה שחוויתי ביום יום, וזו הייתה מזרח גרמניה שלא רציתי. הצד השלישי מבחינתי היה מורכב מהמשאלות שלי, אבל לא הייתה כלל מזרח גרמניה כזו".

אזרח ומוזיקאי מזרח גרמני נוסף שנשללה אזרחותו, הוא וולף בירמן.
בגיל 17, החליט בירמן לעבור למזרח גרמניה מתוך תקווה כי שם יוכל לחיות את חייו כקומוניסט כמו שרצה.
בשנת 1961, ייסד בירמן בברלין את "תיאטרון העובדים והסטודנטים". הצגה שהועלתה בנושא בניית החומה הביאה לסגירת התיאטרון.
אותו מופע הוחרם, ונאסר על בירמן להופיע ולהעלות הצגות במשך חצי שנה.
למרות השקפתו הקומוניסטית, הגישה הנונקומפורמיסטית של בירמן הביאה אותו להתקלויות לא מעטות עם המשטר.
בשנת 1965, המפלגה הסוציאליסטית הכריזה על בירמן כבוגד, ונאסר עליו להופיע בפומבי ולפרסם את שירתו. למרות זאת, שירתו הועתקה באופן מחתרתי והופצה במזרח גרמניה בכתב ובקלטות. היא הועברה מיד ליד והגיעה, בסופו של דבר, גם למערב גרמניה.

בזמן שבירמן שהה בביקור במערב גרמניה בשנת 1976, החליטה מפלגת האיחוד הסוציאליסטית על שלילת אזרחותו המזרח-גרמנית והדבר יצר סערה בשני צדי החומה וב-1977 הצטרפו אליו, למערב גרמניה, אשתו לשעבר, אווה מריה-האגן ובתם שתתפרסם כמה שנים מאוחר יותר, נינה האגן.
בעת שהותו במערב גרמניה, ביקר בירמן רבות את המשטר שהיה במזרח ובעקבות מעשים אלה, השטאזי ניסה להתנקש בו לא פעם (פעם אחת זה היה על ידי פגיעה בבלמים של מכוניתו), לפגוע בשמו הטוב (באחת הפעמים נכשל ניסיון לפתותו על ידי קטינה) ולפגוע בו כלכלית.

"אני מרגיש מחובר
לכלבי השטאזי המסכנים
שצריכים לעקוב אחריי כשגשום וכשמושלג,
שמתקינים מיקרופונים כדי לשמוע כל צליל שאני עושה,
שירים, בדיחות וצלילים שקטים
בשירותים ובמטבח
אחי האבטחה
רק אתם מכירים אותי".

שנות ה-80 ו"הפאנק החתרני"

בשנות ה-80, היה אפשר לראות התפתחות ניכרת בסצנת המוזיקה המקומית במזרח גרמניה, עם להקות כמו "Silly" , "The Phudys" ו-"Karat", שהיו מפורסמות מאוד. להקות אלה כתבו שירים מקוריים לחלוטין ושרו בגרמנית בלבד, בניגוד לקודמותיהן בשנות ה-70, שאימצו למוזיקה שלהן אלמנטים מהמוזיקה המערבית והאמריקאית ולכן נאלצו לעיתים לרדת למחתרת.
בעקבות זאת, להקות אלו קיבלו אישור נסיעה, והורשו להופיע במערב גרמניה במתכונת מצומצמת. כמו כן, באותה תקופה, הורשו מספר מוזיקאים מהמערב לבוא להופיע במזרח.
ללא ספק, בשנות ה-80 השלטונות היו יותר סובלניים כלפי הלהקות המקומיות שפעלו אז, נוכח להקות הרוק הרבות שהיו קיימות. השלטון נאלץ להשלים עם התופעה ולנסות לשלב את להקות אלו במערך התרבותי, הציבורי והמפלגתי.
למרות הפתיחות היחסית של השלטונות כלפי המוזיקה באותה תקופה, עדיין הייתה צנזורה והיה פיקוח על מילות השירים.
אחד מחברי להקת "City", שגם פעלה אז, אמר כי לא רק הצנזור והשלטון בחנו את מילות השירים: אם היה שיר שמשתמעת ממנו ביקורת כלפי השלטון, גם הקהל, שלמד לקרוא את המסר בין השורות, היה מגיב לכך.


מתוך האלבום של קרט בעל אותו השם, שהתפרסם גם במערב גרמניה והפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר במזרח ובמערב באותה שנה.

בנוסף לכל אלה, בשנות ה-80 התפתחה בגרמניה סצנת פאנק ייחודית, שבמהרה גונתה על ידי המפלגה הסוציאליסטית, ותוארה כחתרנית וכמסוכנת.
סצנת הפאנק במזרח גרמניה, הייתה שונה מזו במערב שהושפעה מהפאנק בארה"ב ובריטניה.
הסצנה במזרח גרמניה, אימצה את האופנה והסאונד של סצנת הפאנק במערב והתאימה אותם לסביבה הפוליטית, החברתית והתרבותית שהייתה אז במקום. למשל, במקום לשיר על אבטלה, שלא הייתה קיימת במזרח גרמניה, שרו וביקרו את מוסר העבודה, שמטרתו הייתה לחזק את הסוציאליזם. סצנת הפאנק בגרמניה של אותה תקופה, הייתה מלאת אופטימיות ותקווה לחולל מהפכה בחברה.

הופעת הפאנק הראשונה בגרמניה המזרחית הייתה במרץ 1981, בתוך שגרירות יוגוסלביה. (שני בנים של דיפלומטים יוגוסלבים היו חברים בלהקה). 100 פאנקיסטים הגיעו להופעה. באותה שנה התחילה סצנת הפאנק המחתרתית לפרוח והפאנקיסטים הופיעו באופן בלתי חוקי במקומות שונים ומשונים.

דו"ח של השטאזי משנת 1981, מעיד כי היו באותו זמן כ-1000 פאנקיסטים וכ-10,000 מעריצים בגרמניה.
סצנת הפאנק הייתה מחתרתית בהתחלה, כאמור – הרבה להקות הופיעו במוסכים שלהן והפיצו את השירים בקלטות באופן עצמאי.
ככל שהסצנה גדלה, השטאזי הצליח לחדור יותר ויותר לעומק הסצנה וכמו שהיה בשנות ה-50 וה-60 עם הרוק נ' רול במזרח גרמניה, כך גם הפאנקיסטים היו נתונים למעצרי השטאזי ולחקירותיהם. הפאנקיסטים הואשמו ב"חוליגניזם, פעילות אנטי חברתית וחתרנות" ולא פעם נשפטו באשמת ריגול או "יצירת קשרים שמסכנים את המדינה" מפני שהתקרבו לפאנקיסטים במערב ברלין. חלק מהמורשעים, נשלחו למוסדות ל"חינוך מחדש".
בנוסף, המדיניות הייתה לא לתת שירות בבתי קפה ופאבים לפאנקיסטים. לעיתים אף נאסר עליהם להשתמש בתחבורה הציבורית והשוטרים המזרח-גרמנים נהגו להכביד עליהם בבדיקות פתע.

באוגוסט 1983, נאסרו חברי להקת הפאנק המזרח-גרמנית "Namenlos" ונידונו ל-12 עד 18 חודשי מאסר בגין "זלזול במדינה".
פאנקיסטים גויסו לא פעם על ידי השטאזי כמשתפי פעולה, שדיווחו על פאנקיסטים אחרים.

במהלך שנות ה-80 היה ניתן לראות שינוי ביחס המשטר למוזיקת הפאנק במזרח גרמניה, וכמו חלק מהלהקות שפעלו אז, עליהן כבר כתבתי, גם חלק מלהקות הפאנק (למשל, Die Skeptiker) זכו להכרת המשטר – שהציע להן הטבות שונות אם תכני השירים שלהן יתאימו לאינטרסים שלו.

בערך באותה תקופה, קם זרם בשם "Die andreren bands" הלהקת ה"אחרות"- מונח המתייחס ללהקות אלטרנטיביות שיצרו מוזיקה עצמאית וביקרו באופן יחסית גלוי ופתוח את המשטר. לחלק מלהקות אלה, היה תפקיד חשוב בתקופה של נפילת החומה והתהליכים שהביאו לאיחוד ברלין. הרבה מהלהקות ה"אחרות" שפעלו אז, כבר התפרקו. עם זאת, ישנן להקות כמו "Herbst In Peking" שפועלות גם היום, ובנוסף, חברי להקות שהתפרקו הקימו להקות והרכבים חדשים אחרי נפילת החומה, כמו יוצאי להקות "Feeling B" ו-"First Arsch"- שהקימו את "Rammstein".

תחילת הסוף

בקיץ 1987, התקיימו מספר הופעות גדולות של מוזיקאים מארה"ב ובריטניה במערב גרמניה, סמוך לחומת ברלין. בצד השני של החומה, המעריצים ממזרח גרמניה ניסו להתקרב אליה עד כמה שניתן כדי לשמוע את המוזיקה מההופעות. בעקבות ההתקהלויות הגדולות, פרצו לעיתים קרובות מהומות בין השוטרים ששמרו בצד המזרחי של החומה ובין אותם אנשים שניסו לשמוע את המוזיקה מהמערב. מתוך פחד שמהומות אלה יצרו מרד בקרב הצעירים המזרח-גרמנים, השלטון במזרח גרמניה ניסה להרגיע אותם, והביא מוזיקאים מהמערב שיופיעו במזרח יחד עם להקות מקומיות.

ב-19.7.1988, הופיע ברוס ספרינגסטין במזרח ברלין, מול קהל עצום שמנה כ- 250,000 איש.
במהלך הופעה זו, ספרינגסטין אמר לקהל: "זה נחמד להיות במזרח ברלין. אני לא בעד או נגד המשטר, אני באתי לנגן לכם רוק נ' רול, בתקווה שיום אחד כל המחסומים יפלו".
דבריו של ספרינגסטין, ששיקפו את הלך הרוח בקרב הצעירים במזרח ברלין, הפיחו בהם תקווה.

ב-9.11.89, להקת הרוק המזרח-גרמנית "Die Anderen", הופיעה במועדון ה"פייק" שנמצא במערב – והיווה בית לסצנת האנדרגראונד בברלין אשר השפיעה על דייוויד בואי, איגי פופ וניק קייב בזמנו.

כשחברי הלהקה נכנסו למועדון, הם הבחינו בפרצופים מוכרים ממזרח גרמניה. זה לא היה יוצא דופן, מפני שלעיתים אזרחי מזרח גרמניה היו חומקים ממנה למערב כדי להגיע להופעות, ואז היו חומקים חזרה למזרח.
מה שכן היה שונה באותו הערב, זה שהאנשים המזרח-גרמנים בקהל, החלו לנופף בתעודות הזהות שלהם לצלילי המוזיקה.
אחד מחברי הלהקה אמר באחד הראיונות: "היינו שיכורים וחשבנו שגם הם היו שיכורים ולעגו לנו או משהו כזה".
לפתע הם הבחינו בזמר נוסף ממזרח גרמניה, אותו ראו במזרח מוקדם יותר באותו יום. הם ידעו שהוא לא ברח למערב.
ואז הלהקה הבינה מה קורה ומדוע אנשים מנופפים בתעודות הזהות שלהם. חומת ברלין נפלה.

כאשר בסוף מסיבת העיתונאים שהתקיימה באותו הערב, הודיעו כי התנועה ממזרח למערב ברלין תתאפשר באופן מיידי, המוני מזרח-גרמנים נהרו למחסומי העיר, ובמהלך אותו לילה, הרחובות החלו להתמלא בבליינים.

נפילת חומת ברלין היום לפני 25 שנים, סימלה את תחילת הסוף של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ואת תהליך האיחוד של גרמניה, שהושלם בסופו של דבר כשנה לאחר מכן.
ב-21.7.90, הופיעו פינק פלויד עם שירים מאלבומם "The Wall" ליד הריסות חומת ברלין. בהופעה נכחו כ500,000 אנשים – ממזרח וגם ממערב גרמניה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0