"לא יודע איך לכתוב שיר אהבה" – ירון ברוידא על הצד השקט של פיית'לס

קרדיט – Flickr, Alterna2

מעטים האמנים שיכולים להתהדר בכך שהכניסו לדברי הימים של המוזיקה שורות מפתח שהפכו לשגורות בפי כל, ויותר מכך – הצליחו להגדיר במשפט אחד תקופה או אפילו דור.
היום, 15 שנים לאחר יציאת האלבום "Sunday 8PM/Saturday 3AM" של פיית'לס (מהדורה כפולה עם דיסק בונוס הכולל רמיקסים לאלבום שיצא שנה קודם לכן), ניתן להצהיר די בוודאות שגם מי שלא ביקר מימיו במועדון לילה יודע ש"אלוהים הוא דיג'יי".

לאחר דעיכת ההילה סביב הגראנג' של תחילת שנות התשעים, פיית'לס הופיעו בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי להכריז באופן רשמי על הדיג'יי כשליט החדש והבלתי מעורער של היקום. הסגידה הדתית לביט האלקטרוני והרייב כחוויה רוחנית היו מוטיבים עיקריים ברפרטואר של ההרכב, וכבר באלבומם הראשון "Reverence" הכריז על עצמו מקסי ג'אז כ- Grand Oral Disseminator, או בקיצור: G.O.D.

אבל, לא בשביל ה"הרמות" של פיית'לס התכנסנו כאן היום. הפעם נאיר דווקא את הפינות היותר מוצנעות ביצירתם. בכל אלבום, בינות לטרקים המקפיצים, מונח לו בעדינות איזה שיר שקט (באופן יחסי), לעיתים רומנטי ותמיד מרגש. הנה שלוש דוגמאות לכך:

Don’t Leave (מתוך האלבום "Reverence", 1996)

שיר תחינה פשוט, כן וישיר: "אל תעזבי".
חוסר היומרנות הטקסטואלית מתבטא גם בהצהרה הארס פואטית של הדובר עצמו:
“Don't know how to write a love song
But don't leave”
באופן אירוני, דווקא השורה הזו היא שהופכת את השיר ליותר מרגש, יותר אותנטי, יותר "שיר אהבה".

עוד שורה ששווה להתעכב עליה לרגע:
“There's a record you used to play
There's Joni singing:
Bed’s too big without you”
יש לי חיבה מוזרה לשירים שטומנים בחובם רפרנסים ליצירות אחרות, בעיקר כאשר מדובר ביצירה שאינה מאותו ז'אנר מוזיקלי. במקרה הזה, השורה מתייחסת לשיר של ג'וני מיטשל – My Old Man, שכולל בתוכו את המילים:

“But when he's gone
Me and them lonesome blues collide
The bed's too big
The frying pan's too wide”

גם פיית'לס ידעו: כשאתה באמת עצוב, כנראה שתקשיב לג'וני מיטשל ולא למוזיקה אלקטרונית.

Why Go? (מתוך האלבום "Sunday 8PM", 1998)

כמה שנים טובות לפני שבוי ג'ורג' שר (בלהיט של מארק רונסון) את השורה:
“I don’t wanna see you go”
הוא כבר זיקק עם פיית'לס את אותו המסר לשתי מילים מדוייקות וכואבות:
"Why Go?"

גם כאן מדובר בתחנונים – שלא לומר התרפסות – בפני אהובה (או אהוב), וניתן כבר לזהות מוטיב חוזר של חרדת נטישה חמורה בשירים השקטים של ההרכב.

Crazy English Summer (מתוך האלבום "Outrospective", 2001)

אולי השיר המינימליסטי ביותר של פיית'לס, ובטוח אחד היפים שבהם. קולה הנוגה של זואי ג'ונסטון (מגובה בהבלחות אוטו-טיון מוגזם) חורך את הלב עם טקסט שבניגוד לשירים הקודמים שהוזכרו כאן, כבר לא מנסה לשכנע אף אהוב להישאר, אלא משמר את זכרון האהבה שנעלמה, וכמעט משלים עם הבדידות. אבל רק כמעט.

***

אחרי אלבומם השלישי והמצוין “Outrospective” (שהניב את להיט הרחבות We Come 1), פיית'לס החלו לאבד קצת את הרלוונטיות שלהם מבחינתי. הרגשתי שהם מנסים לשחזר שטיקים שעבדו באלבומים קודמים במקום לחקור גבולות חדשים. שאר העולם כנראה חשב הפוך ממני – אלבומם הבא "No Roots" היה לראשון בקריירה שלהם שהגיע לראש מצעד האלבומים הבריטי. מאז עברו כבר 10 שנים, וגם ההרכב עצמו פינה את הרחבה לכוחות אלקטרוניים חדשים (שחלקם חבים לפיית'לס את ההצלחה שלהם) עת הודיע על פירוקו בשנת 2011.

אולי אתם מכירים את הרגע הזה לקראת סוף המסיבה, כשכמעט כולם כבר הלכו, והתקליטן רוצה לרמוז לקהל המצומצם שנותר במועדון לעוף הביתה. אז הוא יתחיל להוריד את הקצב וישים שיר רגוע יותר, בד"כ זה יהיה שיר אהוב עליו במיוחד. כאלה הם השירים השקטים של פיית'לס: שירים יפים של סוף המסיבה – אלה שכאילו רומזים לכם ללכת, אבל בעצם משאירים אתכם על הרחבה, רוקדים באיטיות עד השניה האחרונה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0