"קצבי אך סבלני, מזיז ראש באופן מטריד"- עומר אסייס מציין 41 שנים ל-"Head Hunters" של הרבי הנקוק

מה זה גרוב? שאלנו אחד את השני אני וחבר לספסל הנגינה אי שם לפני כ-12 שנים בערך. שם בצפון הלא-כל-כך-רחוק של ארצנו הלא-כל-כך-גדולה, ניסינו להצביע על הדבר הזה שגורם לנו לאהוב מוזיקה כל כך. כעבור כמה שנים, כשגיליתי את "Head Hunters" של הרבי הנקוק, ידעתי ש-41 הדקות ו-34 השניות שנפרסו בפני היו לגמרי זה.

באותו הרגע, הרגשתי כאילו מישהו לקח קצת מכל סגנונות המוזיקה האהובים עלי, הכניס יחד לבקבוק, ניער טוב והגיש חם. עד כדי כך שגם אחרי עשור אני מסוגל לשמוע את האלבום שוב ושוב עד לשלב שאם זה היה דיסק, אז ללא ספק כבר מזמן הייתי ניגש לחנות ורוכש עותק חדש עקב בלאי. נו, ככה זה שאוהבים.

האלבום יצא ממש היום בשנת 1973, כאשר הנקוק, הפסנתרן בן ה-33, כבר מיצב את עצמו יפה כאחד מהג'אזיסטים המובילים בתחום (בהשכלתו הוא אכן היה ג'אזיסט). כבר כמה שנים לפני, וכמו אביו הרוחני מיילס דייויס, גם הנקוק התחיל לחפש הרפתקאות מוזיקליות חדשות בדמות מוזיקה אפריקאית, פאנק, רוק ומוזיקה אלקטרונית. הרפתקאות אלו הובילו לאלבומים מוצלחים מאוד דוגמת "Mwandishi", "Crossings" ו- "Sextant". אבל "Head Hunters" היה שיא היצירה של הנקוק באותן שנים ולא בכדי הוא אלבום הג'אז הראשון שאי פעם שגרף פלטינה.

herbie-hancock

אז מה יש באלבום הזה שכל כך מייחד אותו? אני אתחיל ברצועה הראשונה "Chameleon", שבאותה מידה אני יכול גם לסיים אחריה. הקטע הזה הוא התשובה לשאלה אשר בה התחבטנו החבר ואני. מדובר בפצצת פאנק קצבית-אך-סבלנית, מזיזת-ראש-באופן-מטריד, ופשוטה להפליא יחסית לקטע ג'אז.
הקטע מתחיל עם הבס, עם ריף פשוט מאוד, אשר נותן את הגרוב הבסיסי לכל אורך הקטע יחד עם התופים שמצטרפים לאחר מכן. אותו ריף לימים יהפוך למשהו שכל בסיסט שקצת נוגע בג'אז מכניס לארסנל שלו בשלב כזה או אחר. רק אחרי דקה וחצי של קצב מופלא, הנקוק על הקלידים וביל מאפין על הסקסופון מתחילים לנגן את המלודיה של השיר.

משם השיר ממשיך לתצוגת אלתור מושלמת של הנקוק, בה נדמה כאילו הוא עושה סיבוב על כל סאונד שישנו בפסנתר החשמלי ובסינטיסייזרים, אשר מהווים עוד סימן לכיוון הקצת שונה מהג'אז הקלאסי שהנקוק לוקח פה, ובמידת מה סולל גם לבאים אחריו. הקטע מסתיים עם אלתור של מאפין כאשר הווליום לאט לאט דועך ונעלם ולא נותן לקצב באמת להעצר. זה מרגיש כאילו מישהו פשוט מכבה את האור על ההרכב והם מצדם ממשיכים עוד לנגן מבלי משים.

הקטע השני, "Watemelon Man", הוא קאבר של הנקוק לשיר של עצמו אשר הופיע באלבום הבכורה "Takin'Off". למה שמישהו יעשה לעצמו קאבר? כי הפעם הנקוק ניגש אל הקטע מנקודה אחרת לגמרי – מן גרסה חשמלית יותר ופחות ג'ז קלאסי. נקודה כזו שמרשה לקטע להיפתח כאשר ביל סאמרס הפרקאשניסט נושף לתוך בקבוק בירה (לא שכחו לציין את הבקבוק בקרדיטים). קחו שנייה, לחצו על הלינק הזה ותקשיבו. אם זה לא נותן תחושה של איזשהו ג'ונגל באפריקה אז באמת שאני לא יודע מה יתן.

באלבום קיימות עוד שתי רצועות: "Sly", אשר השם שלה נותן איזשהו רמז לסליי סטון הפאנקי אשר ממנו הושפע רבות האלבום, ו-"Vein Melter" שניחן בקצב איטי ומרחף יותר. שני הקטעים הללו גם מצוינים, אך לטעמי לא עומדים בסטנדרט של שני הראשונים. התחושה שלי היא שכמו הסיום של "Chameleon", גם פה הנקוק פשוט בחר לסיים את האלבום בפייד אאוט.

עטיפת האלבום, אשר עוצבה על ידי ויקטור מוסקוסו הענק, היא סיפור בפני עצמו. על העטיפה נראים כל חברי ההרכב עם הנקוק באמצע, כאשר במקום הפנים שלו ישנו פרצוף מוזר מאוד על גבול המטריד. הפרצוף הזה הוא מסיכה של שבט ה-"Baule" מחוף השנהב כאשר את הפה והעיניים מחליפים חלקים של מכשיר הקלטה. וזו אולי הגדולה האמיתית של הנקוק פה שמתבטאת גם על העטיפה – לשלב את האלקטרוני עם השורשי. היום דברים כאלו כבר פחות ירגשו, העולם יותר מחובר אינטרנטית ויש אמצעים אלקטרונים רבים לעטר בהם את עולם המוזיקה. אבל לזמנו, הנקוק היה אחד החלוצים של הקונספט.

headhunterCover

בשורה התחתונה, האלבום הזה הוא פצצת קצב לא נורמלית ומלאת נשמה. הוא משתייך לסוג האלבומים שאתה תמיד חוזר אליהם ומתפלא כמה שהם עדיין רלוונטים. בשביל כל מי שלא אוהב ג'אז זהו אלבום שקצת מנגיש את הסגנון הלעתים מורכב מדי הזה, וזו גם בעיניי הסיבה שהוא גרף פלטינה. בשבילי האלבום הזה הוא גם הרגע בו הבנתי מה אני הכי אוהב לשמוע, הרגע בו מישהו חידד תמונה גדולה, מלאת מוזיקה ומעורפלת, לכדי דיסק אחד מופלא.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0