מים שקטים חודרים עמוק

ציפי: לפני כשני עשורים, הפיקסיז הכירו לעולם את דינמיקת ה- quietLoudquiet והביאו איתם שימוש מתוחכם בעוצמות ווליום שמעצימות את האימפקט של השיר, אך בזמן האחרון נראה לי שרוב מלחיני השירים הספיקו לשכוח את מה שהפיקזיס לימדו, ולוקים במה שאני קוראת לו "תסמונת הפול גז בניוטרל".
הכוונה שלי היא שברוב השירים המיינסטרימים היום יש נטייה להתחיל שקט, לצבור תאוצה עד להתפרצות בפזמון, ומאמצע השיר עד סופו לא להרפות ברמת הווליום. הדבר הזה באופן פרדוקסלי גורם לכך שדווקא העוצמה של השיר נפגמת, מכיוון שאין רגעים של שקט שיפעלו כמשקל נגד לרעש. הוא במיוחד בולט אצל זמרות עם עוצמות ווקאליות מוכחות, שכותבי השירים שלהם יותר מעוניינים לאפשר להן להשוויץ בקול מאשר ליצור שיר מוצלח. זה קורה אצל זמרות כמו ריהאנה, ביונסה ושאר הדיוות. הנה דוגמא לשיר שהוא קורבן של התסמונת הזו…

ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר, מבחר זמרי גלגל"ץ? התסמונת הזו בולטת מאוד אצל מלחיני רימון למינהם.

אבל לא באתי רק להתלונן פה על המיינסטרים, אלא לדון בלהקה שפיתחה לדרגת אמנות את היכולת לשחק עם דינמיקות ווליום, בדגש על הצד השקט, להקה שמוכיחה שלא צריך לצעוק כדי להיות עוצמתי. מדובר בלהקת Low, שאותה הרבה זמן אהבתי, אבל צפייה בהם בלייב בבארבי ב-2008 סיפקה לי תובנה חדשה לגבי המשמעות של השקט במוזיקה שלה.
לואו, במיוחד בתחילת דרכה, היא להקה שהביטוי הכי מוצלח לדינמיקה הנפוצה אצלה הוא "בערה איטית". כפי שמצויין בעמוד הוויקי של הלהקה, לואו נוטים להנמיך את הווליום בכוונה כדי להכריח את הקהל להקשיב לה.
למה למעשה לואו עושים זאת? מה הם מצפים להרוויח?

האסימון, כאמור, נפל לי רק כאשר צפיתי בלואו בהופעה. בהופעה קלטתי שעד כה חטאתי בהערכה לא נכונה שלהם. שיערתי שהשירים השקטים של לואו שמה אותם בקטגוריה של להקה מלנכולית ועדינה, סטייל הקרנבריז (ולא שיש משהו רע בזה…) אבל האנרגיות שלואו מביאים איתם להופעה הם אנרגיות רוקיסטיות, אפילו הייתי אומרת שלרגעים הם הזכירו לי להקות שעושת שימוש רציני בדיסטורשן כמו סוניק יות'. השקט של לואו הוא מטעה, הוא גורם לנו לחשוב שרק בגלל שהמוזיקה הרמונית ונעימה אז הם נחמדים, ואנו לא שומעים את הסערה שמתחבאת מאחרי הרכות. קל לחשוב שלאלן ספרקהאוס, הגיטריסט של לואו, יש שתי פאזות – ד"ר הייד הפאנקיסט בלהקתו רטרביושן גוספל קוויר, וד"ר ג'קיל העדין מלואו, אבל לא כך היא. מדובר באותן אנרגיות שעוברות תרגום שונה.

בעולם המוזיקלי המיינסטרימי, רועש פירושו בוטה, מתעמת, מעורר תשומת לב ואילו שקט פירושו נינוח, עדין, רגוע. לא במקרה סופשבוע רגוע בגלגלץ מורכב כולו משירים שקטים שעושים נעים, שלא מפריעים לנהגים להתרכז בכביש. לואו למעשה לוקחים את ההנחות שלכם על הקשר בין ווליום לתוכן והופכים אותן על ראשן. הם יוצרים מוזיקה ששקטה אך עוכרת שלווה, הרמונית ואסתטית להפליא אך גם כזו שמשאירה טעם מר בפה, שיש בה בנייה מחושבת של דינמקה רועשת שקטה אבל עדיין עוצמתית. ההתעקשות של לואו להפריך ציפיות היא זו שהופכת אותה לאחת הלהקות היותר חתרניות שיש, וזה עוד לפני שאני בכלל נכנסת לניתוח הטקסטים שלהם, שעוסקים בין השאר באובדן אמונה דתית, במלחמות בעיראק ואפגניסטאן ובהתמודדות עם מחלה נפשית – נושאים די שנויים במחלוקת. לואו מראים שלפעמים השקט יכול להיות הקול הרועם הכי חזק.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0