הפוסטים הקטנים של שבוע 1977 בפוסט אחד ארוך

אף פעם לא הייתי חסיד של 'ואן דר גראף ג'נרייטור' ולכן גם לא חשתי צורך מיוחד לנבירה בקריירת הסולו של אחד ממנהיגי הלהקה ממנצ'סטר, פיטר האמיל.
למרות זאת, יום אחד בשיטוט אקראי בחנות תקליטים, נתקלתי בעטיפה שמאוד סיקרנה אותי. דווקא בפשטות המוחלטת שלה. האמיל שעון על אדן חלון ומנגד הגיטרה שלו, שעונה לצד השני.
לתקליט קראו "Over". הייתי חייב לקחת אותו איתי הביתה.

זהו ללא ספק אחד האלבומים הכי טובים שנכתבו אי פעם על פרידה וסיומה של מערכת יחסים, והאמיל מטפל כמעט בכל רגש שעולה מתוך אותה התפרקות של אהבה גדולה.
האלבום הזה כתוב נפלא והוא לא תמיד 'נעים' להאזנה, בדיוק כמו בחיים, בדיוק כמו באהבה.

1977 היתה גם השנה בה הוציא דניס ווילסון, מי שבתחילת דרכם של 'נערי החוף' נחשב לאח הכי פחות מוכשר, את אלבום הסולו היחיד שלו. אחרי אותו אלבום, לאף אחד לא צריכות להיות השגות לגבי יכולתיו של הבן האמצעי לבית ווילסון.
זהו אלבום מלא ועשיר בעיבודים נפלאים, הרמוניות נהדרות ואינסוף שכבות של צבע וצליל. לצערי, הוא גם אלבום שלא מספיק אנשים מכירים.
ארבע שנים בלבד אחרי שהאלבום יצא, כשהוא בן 39 בלבד, טבע ווילסון והשאיר אחריו קריירה נפלאה עם להקת האם וגם, גם את האלבום היפהפה הזה. הנה ההזדמנות שלכם להכיר אותו.
ככה הוא מתחיל…

בשנת 75', אחרי שיצא אלבומו "Sunday's Child", החליט ג'ון מרטין לנסוע לחופשה במקום רחוק לפני שהוא משתגע. הלחץ של ההקלטות וסיבובי ההופעות הבלתי פוסקים עשו את שלהם ומרטין קונה כרטיס טיסה למקום הכי שונה מלונדון שהוא יכל למצוא, ג'מייקה.
שם הוא חובר למוזיקאים מקומיים, משתתף בהקלטות של הרכב הרגאיי "Burning Spear" והופך לחבר קרוב של המפיק והיוצר האגדי לי סקרץ' פרי.

כשהוא חוזר, הוא מקליט את האלבום הכי יוצא דופן בדיסקוגרפיה שלו עד אז- "One World" שיצא ב-1977.
מהעטיפה ועד האלמנטים של הדאב והרגאיי שהוא משלב כאן עם הפולק הבריטי, האלבום צועק- הייתי בג'מייקה.
נכון, לא בכל השירים זה קיים ולא בכולם החיבור הזה עובד, אבל האלבום הזה מוכיח כמה אין סוף להשראה ולהתחדשות, גם אצל אמן ותיק ומנוסה. למרות שהוא לא בטופ שלוש של מרטין מבחינתי, יש לאלבום הזה אצלי פינה חמה בלב.
מתוכו, הנה השיר שהוא כתב יחד עם פרי באותה חופשה בג'מייקה.

צלילי הכרם של הזמר דקלון והגיטריסט בן-מוש היתה אולי הלהקה הכי חשובה במהפכה המזרחית של שנות ה-70.
השילוב שלהם של מוזיקה תימנית מבית יחד עם הגיטרות שהביא איתו ארצה אריס סאן ופיוטים מבית הכנסת קנו להם קהל גדול בארץ באותם שנים.
את ההוכחה להשתלבות שלהם במוזיקה הישראלית המיינסטרימית אפשר לראות ברשימת הקרדיטים לאלבום הרביעי שלהם משנת 1977- "זכרונות בכרם"; על התופים ועל כלי ההקשה- מאיר בן ישראל, על הבס- מוטי דיכנה ובקולות רקע גלי עטרי ועירית בולקא. כולם אמנים שבדרך כלל עבדו בתקליטי רוק ופופ של התקופה.
הנה אחד השירים היפים באלבום, יחד עם אהובה עוזרי היקרה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0