"אחת ששומעת", אליענה בן דוד, על המוזיקה של ילדותה

"אחת ששומעת", אליענה בן דוד, על המוזיקה של ילדותה

 

גדלתי בבית של ספרים ושל מוזיקה. מאות (אלפי) הספרים של אבא, בכל מקום אפשרי, וארון התקליטים, שאהבתי כל כך להסתכל בו כשהייתי קטנה, וכשגדלתי – "לגנוב" ממנו תקליטים לחדר שלי (ואבא היה "גונב" אותם חזרה למטה). לפעמים אני מתבוננת בבית שלי עכשיו, ורואה עד כמה הוא מהדהד את הבית של ההורים שלי, שלא איתנו כבר די הרבה שנים, כמה הוא דומה לבית שגדלתי בו. והמוזיקה שהיתה בבית, ושתמיד אחשוב על הבית ועל ההורים כשאשמע אותה – הרבה מוזיקה ישראלית – מתי כספי, חווה אלברשטיין, הדודאים, שלישיית גשר הירקון, וגם הרבה ביטלס והרבה מוזיקה של שנות החמישים-שישים, בלדות אהבה של אבא שלי, שכל ערב היה פותח את הרדיו על קול השלום של אייבי נתן, לתוכנית האהובה עליו: The twilight time. (הנה כמה דוגמאות למוזיקה שאבא אהב כל כך, ואני איתו).

זכרון ילדות ראשון (או יותר נכון – זכרון שאמא סיפרה לי): אני בת שנה, ולא מפסיקה לצעוק "איה, איה", עד שאמא מבינה שאני מבקשת לשמוע את השיר "איה", של גליה ישי, מתוך תקליט שהיה לנו. השיר הראשון שלי.

זכרון הילדות הכי משמעותי שלי: כל לילה, כשהיו משכיבים אותנו לישון, אבא ואמא ניגנו לנו את "בובה זהבה" של החלונות הגבוהים. וככה נרדמתי, לילה לילה, עד גיל מאוחר. עם המוצץ בפה, ממוללת את הסדין ביד ימין, והבובה זהבה. עד היום אנחנו אוהבים להירדם עם מוזיקה, אני והאחים שלי.

זכרון הילדות החביב עלי: אנחנו רוקדים בסלון לצלילי החיפושיות או אבבא. אמא רוקדת עם אחי, ואני עם אבא (אביטל עוד לא נולדה, או שהיתה תינוקת קטנה). ריקודי זוגות מאושרים בערב.

זכרון נעורים: אני יושבת מול הרדיו-טייפ הגדול בסלון, קסטה מוכנה להקלטה, והאצבע שלי על כפתור ה-PAUSE, גופי מתוח וכולי קשובה, מחכה לרגע בו השדרן יפסיק לדבר, ואוכל להקליט את השיר מהרדיו.
וגם זה: מצעד הפזמונים 1983, "בוקר של כייף" של תיסלם לא זכה במקום הראשון, ואני מאוכזבת עד דמעות כמעט.
וגם: התקליט שקנו לי לבת המצווה, ושהתרגשתי כל כך ממנו – פס הקול של סרט הנעורים הצרפתי DREAMS, עם השיר הרומנטי בעולם כולו, מהסרט הרומנטי ביותר בעולם כולו, "שיגעון של מסיבה" (עם ההסצינה הרומנטית בעולם – באמצע המסיבה והמוזיקה הרועשת, הילד מניח לה אוזניות על הראש, והם רוקדים סלואו). וגם האלבום של תיסלם שקיבלתי מתנה לאותה יום הולדת, עם העטיפה הנועזת, שהביכה אותי כל כך.

וגם: פוסטרים של זמרים מוערצים, מעמוד האמצע של מעריב לנוער, מכסים את קירות חדרי. מייקל ג'קסון ופול יאנג (שבעקרון היו שייכים לשני מחנות אוייבים), וואם, הווארד ג'ונס. ילדות אייטיס מושלמת.

וגם – תגליות מוזיקליות, לפי שנים ומקום מגורים.
שנות הפופ שליוו את התקופה הארוכה שבילינו בדרום אפריקה, אהבתי את A-HA עד דמעות, והתקליטון הראשון שרכשתי במו כספי היה Pop goes the world (שעד היום אני חושבת שזה שיר אדיר ממש!). ושני יוצאים מן הכלל של מוזיקה "איכותית" – האלבום האדיר Music for the masses של Depeche Mode, שליווה את תקופת ההתבגרות הקשה, והריבים עם אמא. הייתי מסתגרת בחדר ושומעת אותו בקולי קולות (באיזשהו שלב נתנו לי את האוזניות הגדולות של אבא, כי זה היה בלתי נסבל), וקייט בוש, אהובת ליבי, שגיליתי דרך אורי תובל, בן של חברים של ההורים, שהייתי מאוהבת בו לגמרי, ושהגיע מהארץ עם מוזיקה שלא הכרתי. עד היום The Kick inside, האלבום הראשון של קייט, הוא אלבום שאני יודעת בעל פה, ומתרגשת בכל פעם שאני שומעת. גם את פינק פלויד הכרתי במתבגרת בדרום אפריקה, אבל דרך האלבום האחרון שלהם. רק כשחזרתי לארץ, בגיל 17, נחשפתי לכל האלבומים המוקדמים שלהם, ולשפע של מוזיקת סבנטיז נפלאה. פינק פלויד, ולד זפלין, ואמריקה, ודילן, וג'ואן באאז, וג'ניס ג'ופלין, וג'ימי, ודברים אזוטריים יותר, כמו FAMILY, האדירים (האלבום היחיד שאי פעם השאלתי ולא החזרתי…). כל המוזיקה שבאה יד ביד עם לבישת שרוואלים וההצטרפות לשומר הצעיר. אוספים מיתולוגיים שעברו מאחד לשני – "מיקס 5", שרק כעבור שנים גיליתי שכל הצד השני שלו הוא בכלל התקליט של "אמריקה".

וגם – ביקור בניו יורק בגיל 18 כמעט. וביקור ראשון בחנות התקליטים Tower Records בברודווי. התדהמה מהגודל של החנות, מהשפע האדיר של התקליטים, וכל המחלקות השונות, וכל הדברים שלא הכרתי! חזרתי משם עם אלבום הג'אז הראשון שלי. הכרתי אז את TUTU של מיילס דיוויס, אבל קניתי את Bitches Brew שלו, רק בגלל העטיפה היפה כל כך. ואיזה אלבום ענק.

וגם – ההופעה הראשונה שאי פעם הלכתי אליה! שלמה ארצי, באמפי ראשון לציון. חום יולי אוגוסט. ההתרגשות! (למרות שכבר אז אהבתי יותר את האלבומים הישנים שלו – דרכים וחצות. ההופעה של דני רובס, באולם קטן ברחובות, מתי כספי בפארק המים ביבנה, נורית גלרון ויודית רביץ בוייסגל ברחובות.

ואחרון – השיר ששמעתי בגלי צה"ל ושהטריף עלי את דעתי, שגרם לי לחלום בלילות על הזמר עם הקול העמוק והמופלא, מבלי שידעתי בכלל איך הוא נראה, בשיר רוק שכמותו לא שמעתי אף פעם. השיר שהריץ אותי לחנויות תקליטים ב"עיר הגדולה" ראשון לציון, עוד לפני שהאלבום הגיע לחנויות – Jeremy של פרל ג'אם. (והאלבום TEN, על קסטה, נסע איתי גם לטיול הגדול במזרח, וגם עבר לגור איתי בניו יורק).

ככל שאני כותבת, כך עולים עוד זיכרונות ועוד מוזיקה מציפה אותי מבפנים. זה ממש כמו לדפדף באלבום תמונות שלא פתחתי הרבה זמן.
אני חושבת שהעניין עם מוזיקה שליוותה את הילדות הוא שאלו שירים שחרוטים עמוק עמוק, בשכבות הפנימיות של הנפש. אלו השירים שאת המילים שלהם תמיד נדע בעל פה, תמיד נזכור כל תו ותו. כמו שילדים יכולים להאזין לאותו סיפור שוב ושוב (ושוב, ושוב) – יש להם יכולת להאזין אחרת לדברים. להקשיב עד תום, ללמוד משהו בצורה מוחלטת. יכולת שהולכת לאיבוד לרוב האנשים עם הגיל, ובטח היום, כשהעולם זז מהר כל כך, והגירויים הם אינסופיים.
אני חושבת שמוזיקה היא אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולים להעניק לילדים שלנו. ואמנם אין לי ילדים משלי, אבל אני מתעבת בכל ליבי את אלבומי ה-"XXX  לילדים", ובטוחה שעדיף להם עשרות מונים להאזין לביטלס, או לכל מוזיקה שההורים אוהבים.

ועוד משהו שניסחתי לעצמי לאחרונה, במסגרת הניסיונות שלי לפענח את עצמי, את האמונות שלי על החיים, ולהבין איך הגעתי אליהן – זה שהמוזיקה היא זו שבאופן משמעותי הרחיבה את תפיסת העולם שלי. לא זוכרת שיחות על פוליטיקה בבית, לא זוכרת השפעות מיוחדות גם בתנועת הנוער (למרות שכנראה היו, בכל זאת, השומר הצעיר). אבל הבנתי שבזכות האהבה העצומה שלי למוזיקה, הצורך שלי להיחשף ולשמוע עוד ועוד, להכיר עוד אמנים ועוד סגנונות, לשבת עם המילים של השירים, וללמוד אותן בעל פה באדיקות, סרטים מוזיקליים (The Wall, שיער) והסרטים התיעודיים שראיתי בשלב מאוחר יותר – הם אלו שהרחיבו את תפיסת עולמי, את ההסתכלות שלי על המציאות שמקיפה אותי ואת התודעה שלי. המוזיקה היא שהפכה אותי למי שאני. המוזיקה היא חיי.

“It is music and dancing that make me at peace with the world and at peace with myself."
Nelson Mandela

1801097_10151898770692967_660567581_n

=======================

מוזמנים לבקר בבלוג של אחת ששומעת – ולהאזין לתוכנית המוזיקה השבועית של אליענה בן דוד – כל יום חמישי 12:00-14:00 ברדיו מהות החיים.

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar

    […] הפוסט המקורי התפרסם בבלוג המוזיקה הנפלא קולומבוס, במסגרת שבוע […]

  • comment-avatar

    פוסט יפה, אליענה. במיוחד אהבתי את ההתחלה כשכתבת על רון התקליטים של אביך ואיך שגנבת ממנו תקליטים להאזנה. האלבום הראשון הזה של קייט בוש מושלם, לא רק לאוזנייך. ומזדהה עם כל הפסקה האחרונה לגבי המשמעות של המוזיקה בחיינו. שלך. שלי. של עוד כמה. לא של כולם. תודה, שרון

  • comment-avatar
  • comment-avatar
    שרון 5 שנים

    יופי של פוסט ואוהב גםאת הבחירות המוזיקליות.
    אני רק חולק במידה מסוימת על הדיעה לגבי אלבומי ה -XXX לילדים. כמי שיש לו ילדים ולימד אותם לאהוב מוזיקה (שניהם למדו לנגן ואחד עדיין לומד, מנגן, כותב ושר בהרכב), יש לאלבומי השירים הראשונים לילדים, כמו "100 שירים ראשונים" למשל, חשיבות כדי לחבר את הילד להרמוניות פשוטות ולהעשרת אוצר המילים, גם אם אנחנו לא אוהבים אותם.
    בגיל שלוש-ארבע לערך אפשר להתחיל להשמיע ספציפית לילד (כי בבית מתנגנת גם מוזיקה שההורים אוהבים) שירים יותר מורכבים הן מבחינת הלחן והן מבחינת המלל (להשמיע לילד בן שלוש לד זפלין, מניסיון, זה גורם להם אי שקט). עם הגיל והעניין להתאים את המוזיקה לילד.
    ילדי כבר בוגרים אם כי אני אכן זוכר שהיו כמה קלטות לילדים שבהחלט הייתי מגדיר אותן כ – XXX…. והן היו מוקצות אצלנו.
    בכיתה א' או ב' הראיתי להם את הצוללת הצהובה של הביטלס והשאר היסטוריה…

    • comment-avatar

      תודה שרון.
      חייבת לדייק לגבי אלבומי ה"XXX לילדים" – הכווונה אינה לשירי ילדים, אלא להתיילדות של מוזיקה מוכרת – כמו מוצארט לילדים, ביטלס לילדים וכו'.
      מסכימה עם מה שכתבת, ואיזה כייף לילדים שלך 🙂

  • DISQUS: 0