יובל כותב על קלאסיקה יהודית…

ממשיכים את שבוע הקלאסיקה הישראלית שלנו עם יובל ועם אלבום שבניגוד לכל התחזיות, הפך לקאלט ולקלאסיקה ישראלית…

front

קלאסיקה יכולה להיות משהו מוסכם על כולם, משהו שזכה לאהבה ע"י המון אנשים ומעצם אהבה זו הפך למשהו קלאסי, אבל קלאסיקה יכולה להיות גם משהו אישי, משהו שהרוב הגדול אולי סולד ממנו או לא הכי מעריך אותו אבל בשבילך הוא אגדה, צרור זיכרונות, פיסה נצחית.

כשאלבום הבכורה של היהודים יצא ב-95' והתחיל במהפכה הקטנה והאיטית שלו אני הייתי עסוק בחוגים במתנ"ס ובצבי נינג'ה. כשגדלתי קצת ועזבתי את המתנ"ס כל עוד נפשי בי התחלתי לפתח סוג של טעם מוזיקלי שהתחיל בזבל אם.טי.וי, התגלגל למוזיקה אופנתית, כזו שכולם שומעים ואתה רק עוד אחד מתוך העדר כשלבסוף בגיל חטיבת ביניים התחלתי לגלות אלבומים מלאים, אלבומים אישיים, כאלה שילוו אותי קדימה. האלבום הזה היה הפתיחה, האלבום הראשון שלקחתי לכל מקום.

כשאתה ילד מטומטם בגיל ההתבגרות הכל קורה עם פי מיליון רגשות, כשאתה מאושר אז זה בכל סנטימטר בגוף, כשאתה עצוב אתה לא יכול לצאת מהמיטה וכשאתה מגלה הרכב רוק כזה, עם טקסטים ששורטים לך את הלב, גיטרות אלוהיות ושני סולנים עם קול שמציף אותך בכל מה שניסית להסתיר מכולם אתה מבין שגילית את הקלאסיקה האישית שלך, אתה תופס את הגיטרה ומנסה לנגן בדיוק כמו שהם מנגנים, אתה צועק בדיוק כמו שהסולנים צועקים ואתה מתופף כמו אידיוט באוויר את כל תפקידי התופים כאילו היית חלק מהם, חלק מהכתיבה, הכל נכתב עליך ובגללך, וכל העצב והעוצמה באלבום נוצרו אך ורק בשבילך, כמו שאמרנו מטומטם בגיל ההתבגרות.

הם חיפשו איתי תשובה כשלא היה לי עם מי לדבר, גם להם היה לא קל כשהחברה הראשונה עזבה, הם יצאו איתי למלחמה שקטה שהפילה את כל אויבי, הם שרו איתי על הבלוז, סוף העולם ואלוהים והכל בצורה הכי נוגעת ומרגשת תוך כדי בניית עוד ארון אחד אחרי כמה שכבר בנינו.

האלבום הזה הוא ספר הזיכרונות שאף פעם לא כתבתי, היומן שאף פעם לא היה לי, הצעקות של אמא להנמיך, הבקשות הבלתי פוסקות מהמורה לגיטרה ללמוד כל שיר מתוכו והחיוך שיעלה לי במשך כל החיים כנראה כאחזור אליו בכל פעם מחדש.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0