מרוק מתקדם, בלוז ואלטרנטיב, שי שובר את ההגה בחוזקה, אל עבר מחוזות ישנים ומעניינים בהתפתחותה של המוזיקה שאנחנו מכירים ואוהבים…
שי:
זהו שבוע אורך רוח בקולומבוס וזוהי הזדמנות נהדרת להקשיב למעט מוסיקה קלאסית. אני חייב לציין שאינני חובב גדול של מוסיקה קלאסית ואף פעם לא ממש ניסיתh להכנס לעולם הזה בצורה מעמיקה, אך הערכתי אליה גדולה ועודני מנסה מדי פעם להציץ מעבר לסף הדלת הזו, לראות אם הגיע הזמן שאחצה אותו. מדי פעם אוזניי מזדקרות למשמע יצירה יוצאת דופן, שגם אני, בחור רגיל מן הישוב, לא יכול להתעלם ממנה. ועל אחת מהן הייתי רוצה לספר עכשיו- "פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי.

זוהי מוסיקה למופע בלט אשר הופעת הבכורה שלו נערכה בדיוק לפני מאה שנה, ב23 במאי 1913, בפריז. הסיפור המובא ביצירה הוא טקס פגאני בו מוקרבת בתולה לאל האביב. וכפי שמתאים לכל יצירה שהקדימה את זמנה ושינתה את פני התרבות המערבית, גם הבכורה של "הפולחן" נחלה כישלון חרוץ ואף הבלט הוחרם לזמן מה. חצי מהקהל עזב את האולם במהלכה, חציו האחר ניסה לגבור על המוסיקה בקריאות בוז. בכורתו של פולחן האביב היא הידועה לשמצה בהיסטוריה של המוסיקה. מדוע?

בסוף המאה ה-19, הביא המלחין ואגנר את עושרה של המוסיקה הקלאסית אל גבולותיה ופסגותיה הרמות. נראה כי אחרי וגנר, כבר לא ניתן היה לחדש שום דבר במסגרת השיטה הטונאלית (מוכרת לכולם כדו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו). מול כל המלחינים שבאו אחריו עמד אתגר לא קטן– לעשות את הצעד הבא כאשר הינך עומד על קצה הפסגה הגבוה ביותר. דרך אחת להתמודד עם אתגר זה הייתה לשנות את השיטה, להמציא פסגה אחרת כמו שעשה ארנולד שנברג. דרך אחרת, דרכו של סטרווינסקי הייתה ללכת אחורה, הרבה אחורה. לימי הברברים והפגאנים. לימים בהם לא היו כלי קשת ולא היו תווים. היו בעיקר הלמות תופים.

הפולחן היא יצירה ברוטאלית, אלימה וכוחנית. היא מאופיינת במוטיבים קצביים לאורכה שמהווים את ליבה, וצלילים דיסוננטיים שזורמים בעורקיה. סטרווינסקי אמנם חוזר ברוחו אל ימי הפגאניים, אך מוחו מייצר רעיונות חדשניים אותם עולם המוסיקה עוד לא שמע, כמו הפתיחה המפורסמת של היצירה המנוגנת על קצותיו העליונים של מנעד הבסון- זה כמו שתצפו מלאונרד כהן לשיר את הללויה ולהשמע כמו ג'ף באקלי. לא פלא שהקהל בבכורה, השמנת הסמיכה והיוקרתית של השאנז אליזה, לא חש בנח על כיסאותיו. סטרווינסקי, במקום לחפש דרך לרדת מהפסגה אליה הביא אותנו ואגנר, פשוט מרסק את ההר.

היצירה הזו שינתה הכל. השפעותיה ניכרות בכל תחומי האומנות, זאת לא רק בגלל שהיא קרתה בתקופה מאד קריטית בהיסטוריה המודרנית, ערב מלחמת העולם הראשונה, אלא בגלל תעוזתו של סטרווינסקי לשים את טבעו הברברי של האדם במוקדו של מגדל השן האליטיסטי בלי פחד להשמע צורם, גס או לא פוליטקלי קורקט דיו. הוא איננו מדבר לשכל, כמו רובה של המוסיקה הקלאסית, אלא לרגש ולבטן, בה הוא חובט בחוזקה.

הרעיונות המוסיקליים שמרכיבים את היצירה, הביאו השראה ללא מעט מוסיקאים במאה השנים האחרונות. החל ממלחיני סרטים כמו ג'ון וויליאמס ודני אלפמן (אני בטוח שבמהלך ההאזנה ליצירה תגידו לעצמכם לא פעם:"מאיזה סרט הקטע הזה?") ועד מוסיקאים כמו פרנק זאפה שהושפע המון מסטרווינסקי ומוטיבים מתוך הפולחן ניתן למצא בלא מעט מאלבומיו, במיוחד ב"אבסולוטלי".

זו יצירה אשר נכתבו עליה אין ספור מאמרים, וסופרו עליה סיפורים רבים. ניסית להסביר כאן את גדולתה, אך בסופו של דבר, אין תחליף לזוג אוזניים ומעט אורך רוח. קצת יותר מהרגיל.

 

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0