יש מקרים שזה ברור שהוא בא ברע, יש מקרים שזה נראה כאילו הוא בא בטוב. היום, אתם תשפטו…
מורדי:
קשה להגדיר את המוזיקה של ה-Tiger lilies בלי להתבלבל וליפול להכללות ולמיצג שווא. מצד אחד הטריו הלונדוני שנוסד אי-שם בתחילת שנות ה-90 מנגן תמהיל מיוחד מאוד של שאנסון, קברט, אופרה, רוק, ופה ושם אפשר לשמוע גם לטיפות בלוז או ג'אז. אז אם מישהו יתעקש לסווג אותם יש להניח שהם יפלו תחת רוק אומנותי או משהו כזה. העניין הוא שהגדרת הסגנון שלהם הוא בכלל לא הנושא העיקרי כאן. מה שאותי מבלבל אצל הטייגרים זה שאני אף פעם לא יודע אם לקחת אותם ברצינות או לא. אם לצחוק מהציניות וההומור המעוות, או שבעשותי כן אני חוטא באותם עוונות שהם מטיפים נגדם. מרטין ג'קס – סולן, אקורדיוניסט ומנהיג הלהקה – הקפיד תמיד לפסוע על הקו הדק שמפריד בין רצינות תהומית לגיחוך מיואש מהטבע האנושי. בדומה לכמה סמלים של עולם הרוק גם הטקסטים של ג'קס עוסקים בצד האפל של האדם ובמקומות הכי נמוכים שהוא מצליח להגיע אליהם, וזה אומר זנות, סמים, הרס עצמי ובוז לחולשות אנושיות.

האלבום "מקדש שתן" (Urine palace) שיצא ב-2007 מכיל בתוכו כמה מהשירים היפים ביותר של טייגר ליליז, וכמה מהמרתקים שלי באופן אישי יצא לשמוע. אני בוחר לקחת את Urine palace איתי לאי בודד מכיוון ששם, מנותק משאר בני האדם וכל המהומה שהם נוטים להקים סביבם, יהיה לי מספיק זמן להקשיב לאלבום באמת ולתת למילים ולמוזיקה לחלחל באופן שקשה עד בלתי אפשרי להגיע אליו כשאני מוקף בכל הסחות הדעת שנמצאות סביבי. בחרתי בו כי מעבר למוזיקה הנהדרת שהוא אוצר בתוכו, אני מאמין שהוא מסוגל לספק חומר רב למחשבה שיעסיק אותי שעות בתהיות על הטבע האנושי ועל האדם כחיה אומללה ונשגבת בעת ובעונה אחת. ובעיקר בחרתי בו כי אולי אחרי שעות על גבי שעות של האזנה אני סוף סוף אצליח להחליט מה נכון לעשות עם כל האמת הגדולה הזאת – לצחוק או לבכות.

פוסט קודם
וורדפרס: 0
DISQUS: 0