שנת 1972 היתה שנה נהדרת לסול האמריקאי. זו בעיקר השנה שהשלימה את הפריצה הגדולה של הסינגר/סונגרייטרים השחורים. אם עד אז האר אנ בי נשלט בעיקר על ידי אמנים עם קול גדול שעבורם נכתבו שירים ע"י טובי הכותבים ולהקות של סולן דומיננטי אחד וכמה מלווים ברקע, עכשיו היה הזמן של המוכשרים ביותר לפרוץ קדימה ולהראות מה יש להם גם מעבר לקול טוב והגשה סוחפת.

באותה שנה סטיבי וונדר הוציא את "Talking Book" המצויין, קרטיס מייפילד שחרר את "Superfly" האלמותי ואל גרין הביא לעולם את "Let's Stay Together", מאלבומי הסול הכי טובים שתשמעו. זהו אלבום שמלא בשירי נשמה חלקלקים, עיבודים מלאים בקצב סוחף, כלי נשיפה שתמיד נמצאים בבטן של השירים ומעל הכל הביצוע הנהדר של גרין; לוחש, צועק, מתפתל ומשתנה בכל הברה.
זהו אלבום נהדר לערב אינטימי, אבל לא פחות טוב לפתיחה של סוף שבוע…

 
פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0