שי:
ב-1972, לאחר כשבע שנים של יובש יצירתי, חזר צ'ארלס מינגוס עם אלבום עליו הוא אמר שהוא האלבום הטוב ביותר שהקליט בחייו (למרות שאמר זאת על לא מעט מאלבומיו). בערך משנת 1965, אחרי עשור פעיל ביותר בו הוא הקליט לא פחות מ-30(!) אלבומים, שקע מינגוס במעין תרדמת לא אופיינית לו ולמעשה עד שנת 72' לא כתב או הקליט משהו משמעותי.
LET MY CHILDREN HEAR MUSIC, הוא אלבום הקאמבק של מינגוס, למרות שהמילה קאמבק בימינו מתקשרת עם רוקרים מזדקנים שרוקנו את חשבון הבנק וצריכים לדאוג לפנסיה, זה לא המקרה.

כמו המוסיקה של מינגוס, גם כאן הגיוון והדינאמיקה הן הגברות הראשונות. הרכב הנגנים משתנה מקטע לקטע, בהיקפו ובמרכיביו. גם הקטעים שונים מאד אחד מהשני, ובחלקם ניתן לשמוע את השפעות החינוך הקלאסי שספג מינגוס בצעירותו כמו בקטע ADAGIO MA NON TROPPO המבוסס על קטע מאולתר שניגן מינגוס על פסנתר באלבומו משנת 1964- MINGUS ON PIANO .
אבל כמובן השחקן הראשי שמוביל את העלילה הוא הגרוב הסוחף שזורם בדמו של הבסיסט מאריזונה. אם יש מישהו שהביא את הגרוב לשיאים חדשים הרי שמינגוס הוא האיש. HOBO HO הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך. לכך ולכאוס שמתחולל בצורה אין סופית במוסיקה האקספרסיוניסטית אותה כותב מינגוס. הבעה סוחפת, פרועה, שינויי קצב מהירים והתפרצויות כלי נשיפה כמעט בלתי נשלטות. נסו להקשיב לקטע בלי להסתכל על השעון הרץ בפינת המסך, ותנו לו לסחוף אתכם לתוך מערבולת אין סופית של תוהו ובוהו שלא תרפה עד אשר תיכנעו לה.

 
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0