אחת המסקנות הבלתי נמנעות מהשבוע הזה, משהו שהופיע כמעט בכל פוסט, היא ההבנה שהאוזן שלנו מתפתחת, שדברים שהיא לא יכלה לסבול בעבר, היא לומדת לאהוב ולקבל מסיבות שונות; אם זה בגלל הוספת דברים חדשים למטען המוזיקלי שלנו, אם בגלל השפעה של אנשים או מקורות עליהם אנחנו סומכים או אולי פשוט בגרות של הראש והאוזן יחדיו. גם הפוסט הזה מוקדש לאותה אוזן בוגדנית(טוב שיש את מי להאשים) שאחראית לחטא הגדול ביותר שלי. לפחות מבחינה מקומית.

אמנם מאיר אריאל לא עשה נויז או מוזיקה אקספרמנטלית(הוא כן, אבל לא במובן היבש של המילה), הוא לא הקשה עליך מבחינה מוזיקלית ועדיין כנער בעל אוזן מהניילונים, אני לא ידעתי איך לאכול אותו. לא הבנתי את השפה שהיא רק שלו וחשבתי שהוא בעיקר מקשקש ועדיין לא הבנתי את העוצמה והרגש שיש בזמר שהוא לא זמר. יותר מאוחר יבוא דילן ויסביר לי הרבה דברים על עצמו ועל מוזיקה וגם על מאיר אריאל.

אבל עוד לפני דילן, המהפך שוב הגיע בתור אלבום.
בשנת 1999 אסף סביבו מאיר אריאל חבורת נגנים למען סיבוב הופעות חדש. ביניהן שתי הופעות בבארבי בתל אביב. לצערנו, אחרי ההופעה השניה בתל אביב ובעיצומו של הסיבוב, הלך מאיר אריאל לעולמו. למזלנו, ההופעות האלו הוקלטו, נערכו ויצאו על דיסק. מה שלא הצליחו לעשות לי הקשבה לשירים בודדים של מאיר אריאל, הצליחה לעשות ההופעה הזאת. לגלות לי את מאיר האמן, הפרפורמר, הקומיקאי, הפוליטיקאי, החבר'מן, הבנאדם.
ובין לבין יושבים להם השירים הנהדרים האלה, אחד אחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית.

את האלבום הזה שמעתי אינספור פעמים ומאז חזרתי לכל שאר האלבומים של מאיר אריאל ומשם למחוזות רחוקים במוזיקה. מקומות אליהם לא הייתי מגיע בלעדיו. ומאז אני חג ומועד ונופל בשמחה.
חג שמח מקולומבוס…

פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 0