מורדי כותב מילים אחרונות לגבריאל

אנחנו מרכינים ראש.
לפני כמה שעות התבשרנו על מותו של איש ענק, ומוזיקאי מהמיוחדים שהיו פה. מורדי ישב לכתוב על זה:קשה אפילו לכתוב את זה. הראש לא מבין והלב מסרב להאמין שגבריאל בלחסן מת. גבריאל, שפעם ראשונה שבכלל הכרתי אותו הייתה בהופעה בירושלים. הלכתי בלי לדעת מי זה, על אלג'יר שמעתי משהו עמום אבל לא ממש הקשבתי להם אף-פעם. זה היה בסוף 2006 או תחילת 2007, לא זוכר בדיוק. רק בדיעבד התברר לי שהופעות של

גבריאל בלחסן הן דבר נדיר.

 

אין מישהו ששמע שיר שלו בלי לשאול מי זה, מה הסיפור שלו, ומאיפה מגיע העצב התהומי והשחור, הייאוש והכאב ששואבים את האנרגיות מהגוף ואת האוויר מהחדר. וגם אני שאלתי, ואחרי ששמעתי את הסיפור כל-כך רציתי ללכת לראות אותו שוב, והפעם לבוא מוכן, לדעת את המילים, לזהות את השירים, לחבר את הטקסט לחיים שמחוץ להופעה. אבל לא היתה לי עוד הזדמנות. אני לא יודע אם הוא לא הופיע בכלל מאז, אני מניח שכן, אבל אני אף פעם לא הצלחתי למצוא אחת כזו. אז אם אני צריך למנות עכשיו שירים שהוא ביצע על הבמה באותו ערב אני לא אוכל, חוץ מאחד. 'בתוך הצינורות'. השיר הבולט ביותר של אלג'יר בוצע שם בזעם ודיכאון שמעולם לא שמעתי לפני-כן אצל אף אחד אחר, וגם מאז לא. הרגשתי מוזר מאוד. הנה עומד לו במרחק כמה מטרים ממני אדם גדול שמרחוק נראה שרירי מאוד, ומקרוב מסתבר שהוא נפוח מכדורים וחומרים שטיילו אצלו בגוף, והוא לא מכיר אותי, ולא מכיר באופן אישי את רוב האנשים שהיו שם, אבל הוא חושף את עצמו מולנו ברמה הכי אינטימית שיש. אני מוכן להמר שהרבה מאיתנו היו מוכנים להתייצב על הבמה עירומים פיזית לחלוטין, ולא שקופים כמוהו. שכל אחד רואה לך את הבפנים, מציץ לך לתוך הנשמה ואין דרך להסתיר ואין איפה להתחבא.

אני לא אספר את סיפור חייו. בשביל זה יש את הסרט הדוקומנטרי "גם כשעיני פקוחות" שמצורף בתגובות. מה גם שמעולם לא הייתי חסיד גדול של מעקב אחר כל צעד ושעל של מוזיקאים אהובים עלי. אני אכיר את האלבומים, את השירים, את הרקע שלהם. לעומת זאת אני לא אדע מה הם אוכלים בבוקר וכמה ילדים יש להם. במובן הזה גבריאל היה קצת שונה עבורי, כי החיים הפרטיים שלו היו חלק בלתי נפרד מהיצירה. עם זאת, בסיפור על המאניה דיפרסיה והאשפוזים החוזרים ונשנים לא היה שום דבר רומנטי כמו מצטיירים סיפורים דיכאוניים מעברו השני של האוקיינוס. קראתי וראיתי חומרים אודותיו כדי להבין מי הוא, מי הבן-אדם שמסוגל למלא אותך בכאב שהוא בכלל לא שלך, עד שכל מה שאפשר לעשות זה לנעול את הדלת ולחכות שהסופה השחורה תעבור.

אני רק מקווה שעכשיו הוא במקום טוב יותר, איפה שזה לא יהיה. שהוא כבר לא סובל, ושסוף סוף יש לו קצת שקט.