את אדמו״ר הקאנטר

את אדמו״ר הקאנטרי והבלוז שלנו לא מעניינים השינויים המוזיקליים ששנת 70 הביאה עמה – הוא בדיוק נעל מגפי בוקרים וירד דרומה. ולא, הוא לא נסע לאילת…

ערן: על השאלה מהי מוזיקת קאנטרי אפשר לענות בכמה דרכים. אחת התשובות האהובות עליי באופן אישי היא זו של ההיסטוריון ביל מאלון, שמתאר בספרו "מוזיקת קאנטרי בארצות הברית" משנת 1968 את הקאנטרי כ"סגנון שהגיח לעולם בתור תופעה דרומית". בכך מתכוון מאלון לשילוב המרתק של שירי עם שהביאו איתם מהגרים אירופאיים לאמריקה – אירים, ספרדים, איטלקים ואחרים – יחד עם מקצבים אפרו-אמריקאיים וכלים אפריקאיים כמו הבאנג'ו, ולפגישה של כל אלה בטקסס ובמקומות אחרים בדרום עם התרבות האמריקאית הילידית ("אינדיאנים") ועם זו הלטינו-אמריקאית.
בפועל, תושבי הדרום, לבנים ושחורים גם יחד, נהגו לשיר תוך כדי העבודה, או לחכות שיסתיים יום העבודה המפרך כדי להירגע עם מוזיקה קלילה ומשחררת שתעזור להם לשכוח לרגע מצרות היומיום ולהעז לחלום שיום אחד יהיה יותר טוב.

כשזהו הרקע התרבותי שעל בסיסו צמח הסגנון, לא פלא שאמני קאנטרי עוסקים בשירים שלהם בנושאים מאוד מסוימים. הרקע הנוצרי מאוד, והכפרי מאוד, שעליו צמחה המוזיקה הזאת גרר עיסוק בנושאים מאוד ספציפיים: חשיבותה של העבודה הקשה, קידוש ערכי המשפחה, ההתרגשות שמביאה איתה אהבה חדשה והאכזבה שתוקפת כשזו מסתיימת, והכיף שבמנוחה, בחגיגה ובשתייה.

נאשוויל, בירת מדינת טנסי שבדרום ארצות הברית, היא עיירת המוזיקה האמריקאית המפורסמת ביותר ואף נחשבת לבירת הקאנטרי העולמית. בשנת 1965 הגיע לעיר בחור שהחליט כמו רבים אחרים לנסות את כוחו בעולם המוזיקה – כריס כריסטופרסון שמו. אלא שהרקע של אותו כריסטופרסון לא היה ממש דומה לזה של אמן קאנטרי ממוצע של התקופה: למרות שנולד במקום הנכון – טקסס – כריסטופרסון היה רחוק שנות אור מתדמית ה"רד-נק" הדרומי שבמקרה גם קיבל במתנה כישרון מוזיקלי; הוא הגיע לנאשוויל אחרי שירות ארוך כטייס מסוק בצבא האמריקאי. ולא רק מהבחינה הזאת הוא היה בחור מוצלח – הוא גם סיים בהצלחה לימודי תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית.

אחרי תקופה שבה עבד בשלל עבודות מזדמנות, כולל משרה כמטאטא הרצפות באולפני "קולומביה", שבזכותה הכיר באופן אישי את אלילו ג'וני קאש, הצליח כריסטופרסון ב-1970 לשחרר אלבום ראשון סוף סוף. כמו שקורה לרבים וטובים בתחילת הדרך, האלבום נכשל כשיצא לראשונה. אלא שאז קרה דבר יוצא דופן: שנה מאוחר יותר ראה אור האלבום Pearl של ג'ניס ג'ופלין, שיצא אחרי מותה והיה להצלחה מסחרית גדולה. באלבום הזה בלט במיוחד שיר אחד – Me and Bobbie McGhee. את השיר כתב כריס כריסטופרסון, בן זוג מזדמן של ג'ופלין לא הרבה לפני שמתה, והוא אף הופיע במקור באותו אלבום בכורה שלו שכשל.

ההצלחה של ג'ופלין הזכירה לקהל שיש מישהו מאחורי השיר הזה – מישהו ששווה לבדוק מה הוא שווה. רק אז התגלה כריסטופרסון לעולם הגדול, ובהדרגה החל לזכות להכרה כאחד מכותבי השירים הגדולים של אמריקה. בעולם קאנטרי שבו השירים הם לרוב פשוטים על גבול הפשטניים, הרקע האינטלקטואלי והנטיות הפואטיות של כריסטופרסון הובילו לדבר לא שגרתי בקאנטרי – כתיבת שירים אישית מאוד, מתוחכמת, ביקורתית ומודעת פוליטית. יש שיגידו שהיה הראשון שעשה את זה, ובכל מקרה מעט יתווכחו עם זה שהוא עשה (ועושה עד היום) את זה יותר טוב מכולם.

לכריס כריסטופרסון, כפי שתשמעו מיד, אין בהכרח את הקול הכי יפה בעולם, וגם לא אחוז אחד מהכריזמה המהפנטת של טיטאנים כמו ג'וני קאש. אבל הוא כן ניחן בשני דברים שהופכים אותו לאחד האמנים הכי מעניינים שאפשר למצוא: ראשית, את היכולת לשיר באופן כן ורגיש, תוך תשומת לב לניואנסים והעברת רגש באופן מדויק ואמיתי; ושנית, וחשוב יותר, יש לו את היכולת לכתוב שיר כמו שמעטים בלבד מסוגלים.
שבת שלום מקולומבוס…

 

פוסט הבא

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0