כמו שאתם בטח שמים לב, 1970 מביאה איתה רוחות של שינוי.
כמו שתומר הראה לנו, בלאק סאבאת' ממציאה את הרוק הכבד, כמו ששי כתב לנו אתמול, הג'אז מקבל תפנית מפתיעה ומחושמלת, הפרוג רוק מתחזק ומשתכלל עם הרכבים כמו אמרסון לייק ופאלמר, יס, ואן דר גראף, קינג קרימזון ואחרים, הגלאם מתחיל להיוולד עם טי. רקס ובואי, הקראוט רוק מתחיל להתגבש בגרמניה עם קאן ואמון דול, הFאנק מתחיל להיות חשמלי ומתוחכם ועוד ועוד.

אבל יש דברים שנשארים במקום, תמימים ונצחיים. כאלה שיהיו רלוונטיים גם עוד מאה שנה בהנחה שאתה לא ציניקן חסר תקנה.
כזה הוא קאט סטיבנס(היום כבר יוסוף איסלם).
בסוף שנת 68', אחרי מספר להיטים גדולים כנער כוכב, סטיבנס נעלם מעולם המוזיקה ומתבודד במשך שנה שלמה. כשהוא יחזור שונה ובוגר בגיל 22, יהיו בידיו 40 שירים חדשים שיספיקו לשלושת האלבומים הכי טובים בקריירה שלו. רוב האמנים היו חותמים על עשירית מזה. האלבום שיפתח את הטרילוגיה יקרא "Mona Bone Jakon"(לטענתו שם החיבה שהוא המציא לאיבר המין שלו ואפילו מוקדש לו שיר קצר). זה אלבום נהדר שעוסק בקשיים של להיות מטאור מוזיקלי ובתעשיית המוזיקה בכלל וגם בחיפוש הפנימי החדש שלו.

אם צריך לשים את האצבע על הנקודה הכי טובה באלבום הזה, בשבילי זה תמיד יהיה שיר הפתיחה קורע הלב שלו עם הפתיחה שאני אזהה גם אם תעירו אותי באמצע הלילה.
בוקר טוב מקולומבוס…

http://www.youtube.com/watch?v=f0l6sF5Kecs