נועה כאן, כמו בכל שבת לפנות ערב, אבל הפעם היא נפרדת מכם, כותבת פוסט פרידה לפני שהיא תולה את המקלדת. היא תחסר לנו ואנחנו רוצים להגיד לה הרבה תודה על החודשים בהם היא כתבה לקולומבוס וכבר אמרנו לה שדלת הספינה תמיד תשאר פתוחה בשבילה…
נועה:

וְאָהַבְתְּ.

מלים אני כותבת על מוזיקה, כזו שיפים לה דווקא הקשב, הנשימה והשתיקה. מלים יש לי, רק מלים, אותן אני לוכדת ברשת הפרפרים השקופה של האהבה, ומשפדת אותן אחר כך בסיכות על בד לבן, המתוח במסגרת העץ הקשה וישרת הזויות של הציווי. ציווי ישן הוא, אך עיקש בתובענותו השקטה, ובכל ימי בעל כורחי אמרתי, מתי יבא לידי ואקיימנו? את בשרי אני סורקת במסרקות הברזל של המלים, ומצטערת כל ימי על פסוק זה, בְּכָל לְבָבִי וּבְכָל נַפְשִׁי וּבְכָל מְאֹדִי. אַשְׁרַי שבא לידי ואקיימנו, אַשְׁרַי שנתפסתי על דברים בטלים, אַשְׁרַי שניטלה נפשי ממני, ויצאה נשמתי באֶחָד.

"כחול" (1993) הוא הסרט הראשון בטרילוגיית "שלושת הצבעים" של הבמאי הפולני קז'ישטוף קישלובסקי, טרילוגיה שהוקדשה לשלושת צבעי הדגל הצרפתי, ולשלושת ערכי היסוד של המהפכה הצרפתית, חירות, שוויון ואחווה.

הסרט מתחיל בתאונת דרכים קשה, בה מאבדת ז'ולי (ז'ולייט בינוש באחד מתפקידיה הגדולים), את בן זוגה המלחין פטריס, ואת בתה הקטנה. מאותו רגע מנסה ז'ולי להתנתק – מהחיים, מהאנשים סביבה ומעצמה. כבר בבית החולים היא רוצה להתאבד בבליעת כדורים, אך לא מצליחה לעשות זאת. היא עוזבת את ביתה ואת כל רכושה מאחור, ומבלי להודיע לאיש – היא עוברת לדירה בפאריז, כשהיא לוקחת איתה רק חפץ אחד – מנורה עשויה חרוזי זכוכית כחולים, שהיתה כנראה שייכת לבתה. היא מנסה להיפטר מדפי היצירה הבלתי גמורה של פטריס, יצירה שכתב לכבוד איחוד אירופה, אך הצלילים ממשיכים לרדוף אותה, גם בתוך הראש ובתוך הנפש פנימה, וגם בדמותו של אוליביה, חבר ותיק של בני הזוג, מלחין בעצמו, שמאוהב בז'ולי, ומעוניין להשלים את היצירה. היא גם מגלה שלבעלה היתה מאהבת, סנדרין, והיא עתה בהריון ונושאת את בנו. ז'ולי נותנת לה את הבית, ומבקשת ממנה לקרוא לילד על שמו של פטריס. העימות עם העבר מאפשר לה להתמודד עם היצירה ועם רגשותיה כלפיה אוליביה, ויחד הם משלימים את היצירה, יצירה שבשלב הזה יש תחושה ממשית שז'ולי היא הכותבת המקורית שלה, למרות הקרדיט לפטריס.

הסרט איטי ומהורהר, ממעט במלים ועמוס בשתיקות טעונות ובתמונות וסצינות עמוסות מידע רגשי וסמלי. כזו היא בריכת השחיה, המקום היחיד בו יכולה ז'ולי להתנתק ולהתאיין, כזו היא הטלויזיה, הממסכת את המציאות, הטלויזיה הדולקת כל הזמן בחדרה של אמה חולת האלצהיימר והמנותקת בעצמה, ומשדרת שוב ושוב אנשים קופצים באנג'י וצונחים מגבהים, בעודם מחוברים בכבלי הגנה ובטחון. כזו היא המוזיקה, שמשחקת תפקיד ראשי בסרט, הן כנוכחת-נפקדת בדמות היצירה הבלתי גמורה לכבוד איחוד אירופה, והן בתפקידה להנכיח למאזין ולמתבוננת את רגשותיה של ז'ולי, הנפרטים לרגעים מטלטלים של עומק רגשי בתוך הנסיון המר להתנתק, ופורטים על כל הנימים הרופפים של הדמויות והצופים.

בסוף הסרט משלימים ז'ולי ואוליביה את היצירה, ולצליליה מופיעות הדמויות השונות אותן פגשה ז'ולי בסרט, ולימדו אותה, כל אחת בדרכה ובנפתולי המפגשים עמה, להצליח להרגיש מחדש. אז ז'ולי סוף סוף מצליחה לבכות, ואולי זו החירות שלה.

את הפסקול מרהיב-האוזן של של הסרט הלחין המלחין הפולני זביגנייב פרייזנר, שהפך מזוהה עם סרטיו של קישלובסקי. היצירה מבוצעת ע"י Sinfonia Varsovia בניצוחו של Wojciech Michniewski, עם Silesian Filharmonic Choir והסולניתTowarnicka .Elżbieta

הטקסט אותו שרה המקהלה ביוונית לקוח מתוך האיגרת הראשונה אל הקורינתיים, פרק י"ג, פרק האהבה. אלה מלותיו, בתרגום לעברית :

אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה,

הֲרֵינִי כִּנְחֹשֶׁת הוֹמָה אוֹ כִּמְצִלְתַּיִם רוֹעֲשִׁים.

אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִֹיג כָּל הַדַּעַת;

וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם,

וְאֵין בִּי אַהֲבָה,

הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס.

הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה;

הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת;

הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא

הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל.

הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם,

אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה,

לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה,

דַּעַת תִּבָּטֵל;

אַךְ כָּעֵת עוֹמְדוֹת שָׁלֹשׁ אֵלֶּה:

אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה;

וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן –

אַהֲבָה.

היטב ידע פאולוס כי המלים, יפות ככל שיהיו, יוותרו ריקות וחלולות מבלי האהבה, ורק האהבה יכולה להוציא אותן מן הנפש אל הלב, וממנו אל הקצוות החרוכים של הנשמה. כמוהו גם אני למדתי לדבר אהבה, עַזָּה כַמָּוֶת, שורפת, מכלה. את קללת הידיעה המיטה עלינו האם הקדומה, ועטפה אותה בכסות עלי התאנה המתבוששת של האהבה, וכך קצבה את ימינו למלבן של עץ מלא בשורות ישרות של פרפרים פרושי כנפיים צבעוניות, וסיכה נעוצה בראשם.

"זו תורה וזו שכרה" זעקו המלאכים, אותם לימדתי להניח לרגע את פעמוני הנחושת ואת המצלתיים, ולהתחיל לשיר יחד – תחילה בקול מהוסס, שהולך וגובר – לשיר אהבה. עתה, כשלמדו לשיר בעצמם, אהסה אני את אהבתי שלי, בטרם יאכלוני רְשָׁפֶיהָ, רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה.

כן, את אהבתי אני נוצרת, יחד עם קולמוס הכתיבה והמקלדת העייפה שלי.

אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיכֶם, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיכֶם חָסֶד על כנפי הספינה. אולם זו תמשיך להפליג עם טובי ספניה בלעדי. הנערה, לעת עתה, תשאר על החוף, ובלי הנר שכבה בחלון תנסה לבדה להמשיך ולפענח את חידת האהבה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0