ממשיכים להזיע כא

ממשיכים להזיע כאן על הספינה, כשאיתן שלנו לוקח את ההגה ומשיט אותנו לסיבוב בבירת הקיץ הנצחית, עם סיפור על זרם מוזיקלי-תרבותי מרתק…

איתן:
קיץ זה שמש וים ועצי קוקוס ודקל וחום וחול בסנדלים (אני שונא סנדלים אבל הבנתם את הכוונה). וכל הדברים האלה שהזכרתי לוקחים אותי בראש ובראשונה למקום אחד – ברזיל.
למרות שעדיין לא הייתי שם, ברזיל בשבילי היא מהות הקיץ, החופש והשמחה, כפי שהיא משתקפת במוזיקה שמגיעה משם. אבל מסתבר שלחופש והשמחה האלו היה גם מחיר.

בסוף שנות השישים ברזיל חוותה מהפכה תרבותית של ממש. מהפכה שלפני שהתפשטה לאספקטים נוספים באמנות, הגיעה קודם כל דרך המוזיקה.
קבוצה של מוזיקאים צעירים ומבטיחים, שהגיעו מסלבדור לבירת התרבות של ברזיל – ריו, יצרו סגנון מוזיקלי חדשני בשם 'טרופיקליה'.
אותה חבורה של יוצרים כללה בין השאר את קאיטנו ולוזו, ז'ילברטו ז'יל, גל קוסטה והלהקה 'אוס מוטאנטס'. בין 1967 לתחילת הסבנטיז, אנשי הטרופיקליה יצרו ביחד ולחוד (בעיקר ביחד, כאשר ז'יל ו-ולוזו כתבו לעצמם ולאחרים והמוטנטים ניגנו בערך עם כולם), סדרה של אלבומים מצויינים שנתנו ביטוי נרחב להשפעות מוזיקליות ואמנותיות מהעולם המערבי בכלל ומסן פרנסיסקו בפרט, שם מהפכת החופש והאהבה החלה כבר לתפוס מימדים עצומים.

המוזיקה הטרופיקלית הביאה את הרוק הפסיכדלי הקיצוני והאמורפי אל תוך הפופ, הסמבה והבוסה-נובה המסורתית המקומית, ושילבה אותו עם שלל השפעות נוספות כגון Fאנק, סול, בלוז, מקצבים אפריקאים וסאונד שמתכתב עם הביטלס והסטונס של אותה תקופה. המסר של הטרופיקליה עבר לא רק באמצעות הגיטרות החשמליות והסאונד הפסיכדלי שהזכיר את תנועת ההיפים מהיבשת הצפונית, אלא גם, ובאופן מובהק, דרך הטקסטים של ולוזו (בעיקר) וז'יל, שטמנו בחובם מסרים פוליטיים-חברתיים של חופש, פריצת גבולות אל תרבות חיצונית ובוז לשלטון הקיים.

צריך לזכור שבאותם ימים ברזיל הייתה תחת משטר דיקטטורי, מאז ההפיכה הצבאית של 1964. שלטון שדיכא את חופש הביטוי והחירות האמנותית, תוך שימוש במשטרה חשאית ובמעצרים של כל מי שהשלטון חשש ממנו, ובין היתר אלה היו גם ז'ילברטו ז'יל וקאיטנו ולוזו שהוגלו אל מחוץ לברזיל לכמה שנים טובות.

כמו אמנים רבים וחשובים אחרים, ההצלחה של אמני הטרופיקליה הגיעה בעיקר בדיעבד, כאשר בזמן אמת הם ספגו לא מעט זלזול וחוסר הערכה ולעיתים אפילו עגבניות.
כשולוזו וז'יל חזרו לברזיל הם כבר היו מבוגרים ומתונים יותר, גל קוסטה עברה לפופ ולדיסקו מתקתק, ואנחנו נותרנו עם אותו מקבץ מופלא של פסיכדליה ברזילאית במיטבה. הנה כמה דוגמאות…

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0