כנראה שהרמנו לנועה להנחתה עם הנושא השבועי, כי למרות שרק אתמול היא סיימה לכם את שבוע הניינטיז, היום היא התנדבה לפתוח את שבוע אהבה נכזבת. פעמיים כי טוב…
נועה:
האהבה הניצתת היא צעירה ורעננה, קלת רגלים היא ולב, ופניה זוהרות. כה יפה היא, האהבה החדשה, שנדמה כאילו תהיה כך תמיד, והקמטוטים האלה, בפינות ובזוויות, מוסיפים לה חן של שחוק וחיבה. את החריצים הנכתבים מתוכם על לוח הלב לא רואים בכלל כשהלוח לבן והלב צבעוני, אך הם שם, נבקעים לאיטם לתהום עמוקה, שבתחתיתה מוטלות גופותינו.

עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה,קָשֶׁה כִשְׁאוֹל אבדנה. גַּן נָעוּל היא האהבה החסרה, מַעְיָן חָתוּם הגועש אל תוך עצמו בכאב פנטום אכזרי, והצלקות כחותם על הלב ישארו שם לעד. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ אולי לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, אך לעתים די בנשיפה קלה, כמעט בלתי מורגשת. ערימת האפר שנותרה תיאסף כבר מחר מן הרחוב, באיבחת מטאטא קצרה, מבלי להבחין בדמות השחוחה שם בקצה הרחוב, המניחה את ראשה על כפות המנעול.

בארי אדמסון היה ילד בריטי מוכשר, שידע לצייר, לנגן ולשיר, וכבר בגיל 10 כתב את השיר הראשון שלו. בתחילה חשב ללמוד עיצוב גרפי, אבל כבר באמצע הסבנטיז החל להשתלב בסצינת הפאנק רוק הצומחת. בשנת 1977 הצטרף כנגן בס ללהקת Magazine, אחת מלהקות הפוסט-פאנק הראשונות, ששילבה פאנק עצבני עם רוק אומנותי, ונודעה במופעים התיאטרליים שלה. במקביל ניגן גם בהרכב Visage, מחלוצי הסינת'פופ בשנות השמונים.

אדמסון הצטרף גם למסיבת יום ההולדת של ניק קייב, ןהמשיך לנגן איתם כשהפכו לזרעים הרעים עד 1987. באותה תקופה החליט שהוא רוצה להיות כמו המלחינים הגדולים של הקולנוע, ולכתוב פסקולים לסרטים. אדמסון לא התעקש על המרכיב הזה, של סרט ממשי, וכתב פסקולים גם לסרטים לא קיימים, בעיקר סרטים מרושעים ואפלים. בשנת 1989 הוציא את הפסקול השלם לסרט הפיקטיבי Moss Side Story , מותחן אפל בשחור לבן שמעולם לא צולם. באלבום שיתף פעולה גם עם חבריו מהזרעים הרעים, ועם אמנים אחרים מסצינות הפאנק והאוונגארד שבהן צמח.

אדמסון כתב גם פסקולים לסרטים אמיתיים, כמו לסרט Delusion של Carl Colpaert משנת 1991, וכן השתתף בפסקולים של סרטים שונים, כמו "כביש אבוד" של דיויד לינץ', ו"רוצחים מלידה" של אוליבר סטון. בשנת 1996 הוציא את ipus SchmoedipusOed, גם הוא פסקול לסרט אפל, אבל פחות שלם ומגובש מהקודם. בהמשך עבר לסגנון רוק-ג'אז מאיים, לפעמים קצת ברוטאלי.

ב-Oedipus Schmoedipus מתארח ניק קייב, שותפו לדרך משכבר, בשיר פרידה יפהפה, מטלטל ומפתיע בקלות הבלתי נסבלת של ההשלמה שבו. זמננו עבר, שר שם ניק קייב, שום דבר כבר לא יועיל, הוא אומר, אחשוק בך לעד ואוהב אותך עד הסוף, אני פשוט לא רוצה אותך יותר, זה הכל.
זהו, יקירתי, זה נגמר, מאוד חבל,

I just don't want you no more, and that's the sweetest embrace of all…

ככה זה כשזה נגמר, מסתבר. בְּרַח לך דּוֹדִי, עטוף במלים היפות של משוררי העצב. את הַצְּלָלִים שנָסוּ כבר אחזיר בעצמי. את האהבה, כך למדתי, אפשר לעורר רק כשתחפץ, ובינתיים, בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, עזבו את השבועות, את הצבאות. את איילות השדה אתן יכולות להשאיר, אבל רק את אלה שמודפסות על התוית של העראק.

פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0