השבוע נפלה בחלקי

השבוע נפלה בחלקי ההזדמנות להרוג שתי ציפורים במכה; גם להשאר בתחומי הנושא השבועי עליו אנחנו מדברים- צמדים. וגם לכתוב לכם על אלבום אותו אני חורש בזמן האחרון הלוך ושוב.

על הצמד "פוקסיג'ן" מקליפורניה לא יצא לי לשמוע, אני חייב להודות, עד שיצא האלבום השני שלהם בינואר האחרון. זה למרות שכבר יצא להם אחד בשנה שעברה וגם הוא ממתק לא קטן. אחרי השמיעה הראשונה כבר הייתי חייב לכתוב לכם עליו בפינת החדשים שלנו ואני מקווה שחלקכם לקח את עצתי ונתן להם שמיעה. אני יודע שאני לגמרי עליתי בחכתם של החבר'ה הצעירים האלה.

סם פרנס וג'ונתן ראדו למדו ביחד בתיכון(מעין מוטיב חוזר השבוע) בווסט לייק וילאג' שבקליפורניה והקימו את הלהקה כשהיו בני 15 בלבד. חוץ מלחלוק אהבה לרוק סיקסטיז וסבנטיז שגרמה להם להיות חברים קרובים, נקודת המפנה המוזיקלית שלהם הגיעה כשצפו ביחד בסרט "דיג" ושם גילו שאנטון ניוקומב, המוח מאחורי ה"בריאן ג'ונסטאון מאסאקר"(שנתנו פה הופעה לתפארת בשנה שעברה בבארבי) לימד את עצמו במשך השנים לנגן על לא פחות מ-75 כלי נגינה שונים. הם אז הבינו שכדי להיות מוזיקאים אמיתיים הם לא יוכלו לבחור בדרך הקלה ויצטרכו ללמוד לנגן על כמה שיותר כלים.

הם התחילו להקליט קטעים לבדם באולפן המאולתר שהקימו בבית, אבל לא הרבה זמן אח"כ הם נאלצו להפרד מכיוון שנרשמו לקולג'ים שונים. באחת החופשות מהלימודים הם נפגשו והקליטו אי.פי שנקרא "Take the Kids Off Broadway". ראדו שהלך ללמוד בניו-יורק התחיל לחלק עותקים של האי.פי בתפוח הגדול בתקווה שמישהו מהתעשייה ימצא עניין בהקלטות. וכך אכן קרה שבמוזיקה שלהם נתקל מפיק האינדי ריצ'ארד סוויפט שהפיק בין היתר גם את דמיאן ג'וראדו וסטריאולאב. משם הדרך היתה קצרה למשרדי לייבל האינדי "ג'אגג'אגואר" שהחליט להחתים את החבר'ה הצעירים. האלבום הראשון שהיה בעצם גרסה מורחבת לאי.פי שהם כבר הוציאו ראה אור בשנה שעברה.

זה אלבום יפה לכל הדעות אבל אני רוצה לספר לכם דווקא על הטרי מבין השניים. כבר בעטיפה אתב מבין לאן הרוח נושבת, ציור של עין, סמל פסיכדלי מובהק, ממנה יוצא משולש אדום גדול וקווים שחורים הנשלחים אל השמיים. אנחנו כבר בסביבה טובה.
לאלבום שם קלאסי סיקסטיז למרות שנשמע קצת יומרני- We Are the 21st Century Ambassadors of Peace & Magic ומזכיר שמות אלבומים של טירנוזאורוס רקס בתחילת הדרך ולהקות פולק פסיכדלי אחרות.
כמו אצל הצמד "לאקי ג'ים"(מי שלא מכיר כדאי שילך לבדוק) אפשר לשמוע השפעות ברורות ומזוהות כמעט בכל שיר.
"In the Darkness" הפותח נשמע כמו חתיכה מסרג'נט פפר(מעריצי ביטלס נא לא להתלהם), "No Destruction." הוא מחווה על גבול החיקוי של דילן הצעיר, חדי האוזן ישמעו פה השפעות מבואי ולו ריד, דרך "דה בנד", ג'פרסון איירפליין ואפילו קפטיין ביפהארט עליו השלום.

הרבה להקות ניסו לקחת השפעות, לפרק אותן לגורמים ולעשות משהו שיהיה שלהם. רובן לא מצליחות. פוקסיג'ן כן. הסיבה שלהם זה עובד זה בעיקר האוזן החדה שלהם למציאת הוקים ומלודיות קליטות ומעניינות, הנגינה הנהדרת שלהם על כלים שונים ובנוסף הכתיבה המצויינת שלהם שהופכת כמעט כל שיר פה לקלאסיקה שאתה לא מכיר.
אישית, אני מאוד מקווה שהם באמת פיצחו את הנוסחה והם ישחררו עוד הרבה פנינים כאלה ולא יחזרו על עצמם כמו הרבה אחרים. ואולי זה נכון מה שהם אומרים לנו בשם האלבום, אולי הם באמת השגרירים של שלום וקסם למאה העשרים ואחת…