ממשיכים במרץ עם שבוע דוקו בקולומבוס, והיום איתן כותב לנו על סרט אהוב עליו במיוחד על יוצר מיוחד במינו ואחד מיקירי הספינה…

איתן:
השבוע החלטתי לחזור לסרט תיעודי מצויין שראיתי על "האמן שבעבר נודע בשם קפטן ביפהארט".
דון ואן וליט היה צייר כמעט כל חייו. זה היה העיסוק והביטוי האמנותי העיקרי של האיש. בתוך זה הייתה גם תקופה של 16-17 שנים של עשיית מוזיקה בתור קפטן ביפהארט. זו הייתה קריירה מופלאה, אך גם מאוד תובענית עבורו, עד שבגיל 41, החליט ואן וליט לתלות את הגיטרה, להתבודד בביתו במדבר, ולהקדיש את כל זמנו לציור.

ביפהארט המוזיקאי, בדומה ל-ואן וליט הצייר, שאף כל העת לקיצוני ולאוונגרד, וכדי להגיע לשם השתמש, בדומה לחבר הילדות שלו ולפרקים שתפו ליצירה – פרנק זאפה, בעירבובים איזוטריים ומבריקים בין בלוז לאוונגרד, בין רוק לג'אז ולהומור ובין שירים לקטעי דיבור, ובמקרה של ביפהארט גם צווחות וצלילים מופרעים אחרים. הוא היה אחראי לכמה אלבומים אדירים ובראשם "Trout Mask Replica" מ-1969. פרנק זאפה חתום על ההפקה , אבל כפי שתוכלו לראות בסרט, המפיק בתכלס היה ביפהארט עצמו. הוא הכתיב את הצליל, את האווירה, את מידת הקיצוניות ואפילו הראה לכל אחד בלהקה איך לנגן את התפקיד שלו.

לא במקרה הקפטן הוזכר כאן אצלנו בספינה דווקא בשבוע 'גאונים משוגעים'. באמת היה מדובר על גאון מזן אחר, שכמו גאונים אחרים, היה גם קונטרול פריק ומטורף למדי. ככל שהסרט שלפנינו מתעכב על העשייה של 'שעתוק מסכת פורל' (?), כך אנחנו נחשפים לדמות המיוחדת והדומיננטית שהיה ביפהארט. אחד הסיפורים שמוזכרים כאן מדבר על תקופת החזרות לקראת הקלטת האלבום, שבה כל הלהקה הייתה סגורה בבית, משהו כמו שמונה חודשים, כאשר ביפהארט הרשה כל פעם לחבר אחר בלהקה לצאת פעם בשבוע בלבד לקנות מצרכים. חבר אחר מספר שגם לא היה יותר מדי כסף לאוכל, כך שנאלץ להסתפק בארוחה יומית שהסתכמה בחופן של פולי סויה מקופסא.

הסרט עצמו עשוי נהדר ויש בו את כל המרכיבים ל'דוקו-מוזיקה' איכותי ומהנה, כפי שאפשר לצפות מהפקה של BBC: הוא לא ארוך מידי (כ-50 דקות); קריינות מאלפת של לא אחר מארכיון הרוק האנושי – ג'ון פיל; עריכה מוזיקלית מדוייקת ומתוזמנת היטב; וכמובן המרכיב שהכי מושך אותך כצופה – המרואיינים. כל חברי ה-Magic band, שליוו את הקפטן מדברים כאן, כולל שחקן החיזוק שהוצמד להם- גיטריסט בן עשרים בשם Ry Cooder, שאגב עושה פה חיקוי קורע של ביפהארט. זאפה כמובן מתראיין גם כשכן וחבר ילדות מהשכונה, וגם כשותף מוזיקלי והמפיק של האלבום הנ"ל: "הוא ניסה ליצור מוצר ייחודי. והדבר הכי פשוט מבחינתי היה לסתום את הפה כמה שאפשר ולתת לו לעשות את מה שהוא רצה, גם אם חשבתי שזו טעות…אני חושב שאם האלבום היה מופק ע"י איזה מפיק מפורסם, יכול להיות שהיו מעורבים שם כמה מקרי התאבדות".

מהזווית האישית שלי, 'טראוט מסק רפליקה' מחזיר אותי לימים ההם לפני כך וכך שנים, כשמורדי הזה שבא ברע חפר לי הלוך וחפור על הדיסק הזה, ואני מנגד נהגתי להושיב אותו על כיסא, לתת לו כדור וכוס מים ולבדוק אם יש לו חום.
זה לא קל לעיכול ולא תמיד מתחברים לזה מיד, אבל כשהחיבור מגיע אז הוא הכי מוחלט וסוחף שיכול להיות.
לכן אולי יותר מכל נחרטו אצלי המילים של מאט גרונינג – יוצר סדרת האנימציה 'The Simpsons', ליהוק מפתיע ונהדר על כיסא המרואיין, שקיבלו משנה תוקף כשבארט מציץ שם מאחורי כתפו:
"זה היה תקליט כפול, זה עלה 7 דולר, שזה היה קצת יותר מדי (הלוואי עלינו היום..), אבל השם של פרנק זאפה היה שם אז קניתי אותו. לקחתי את התקליט הביתה, שמתי אותו, וזה היה הדרעק הכי גדול ששמעתי בחיי. הם אפילו לא משתדלים! הם פשוט מנגנים בצורה אקראית. אבל אז חשבתי, הרי פרנק זאפה הפיק את זה, אולי אני אתן לו עוד הזדמנות. אז ניגנתי אותו שוב וחשבתי: זה נשמע נורא ואיום, אבל הם מתכוונים שזה יישמע ככה. ובסביבות הפעם השלישית או הרביעית, זה התחיל לגדול עליי. בשמיעה החמישית או השישית אהבתי את זה. בשביעית-שמינית חשבתי שזה האלבום הכי טוב שנעשה אי פעם ואני עדיין חושב כך".

אני מצרף קטע קצר מהסרט, ובתגובות גם הסרט המלא וגם איזה שיר מהאלבום, שיהיה מה לשים בפלייליסט…

https://www.youtube.com/watch?v=MffFyceUsHE

הסרט המלא:

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0