אוטוטו מסיימים שבוע על טהרת 1967, וכהרגלנו בקודש, לא ניתן לזה לקרות בלי הפוסט לשבת של נועה שלנו…

נועה:
בעולם של אינדיבידואליזם קיצוני, שבו אוטופיות איבדו את משמעותן המיתית, עברו הפרטה, והפכו, באמצעות קלישאות קואוצ'ריות למיניהן, למשאת נפש פסאודו-ריאלית, או לפנטזיות של אידיאל בר מימוש, הפכה האהבה לאוטופיה הפרטית הנשגבת מכולן, ליעד האולטימטיבי שבו נמצא את המנוחה והנחלה, את השלווה המיוחלת ואת העומק הרגשי המדוייק והמתאים למידותינו.
הבלבול המושגי בין אהבה לזוגיות, שילוב שהוטמע בתקופה הויקטוריאנית (מאה 19), והפך בעבורנו להנחת עבודה, הנתמכת בעוז על ידי מדורי העצות ועיתוני הנשים, הפך אותנו לעבדים מרצון של המודל האכזרי של אהבה אינסופית מחד ומוגבלת מאידך, ארוכת טווח ומקיפה תכונות ותחומי עניין, אך ממוקדת באובייקט בודד, באהוב הנצחי, אחד, יחיד ומיוחד.

וכך, מבולבלים מתמיד, נזרקנו לתוך עולם שבו קיימת בעבורנו הציפיה המתסכלת לקיום זוגיות ארוכת טווח, שהיא יחידה חברתית וכלכלית יציבה ובטוחה, אבל מוצפת כל הזמן, ללא הרף, בדליים של אהבה רושפת, סוערת, צבעונית ומלאת תשוקה. וכמו שנבנתה התבנית ונוסח המודל, לא אחר לבוא גם המרד. ואולם, כמו שקל יותר להגמל מאלכוהול או מסיגריות מאשר מאכילת יתר, כי לאכול תמיד צריך, כך גם לא יכלו המורדים לוותר לגמרי על האהבה. לכן את המרד בנו על פירוק המודל, ולא על שלילתו, ובעולמם הפכה הזוגיות לאתגרם הסיזיפי של העמלים, בעוד האהבה היא נחלתם של המשוחררים מהכבלים הכובלים את העדר לגדרות המכלאה.

ג'יימס קאר חי בעולם שבו החוקים והכללים להצלחה היו גלויים וברורים, והיכולת שלו להגיע לגאולת המליונים הפרטית שבתמצית החלום האמריקאי נצרבה בדמיונם של מפיקים בנגטיבים של אלבומי זהב על קירות של לייבלים מובילים בשנות השישים. ואולם, משהו אצל ג'יימס קאר סירב לשתף פעולה עם מסורות ההצלחה המוכרות, והוא הלך לאיבוד בנבכי תעשיית ה-R&B, עד שהתפוגג מן הזכרון.

קאר, בנו של כומר בפטיסטי, החל לשיר בגיל 9 במקהלת הכנסיה בממפיס, ובשנים שלאחר מכן כבר הופיע עם כמה הרכבי גוספל מקומיים. רוזוולט ג'ימסון, המנהל הראשון שלו, שלף אותו מהכנסיה, ו-1964 הגיע יחד איתו, באמצע הלילה, לקווינטון קלאונץ', מייסד הלייבל Goldwax בממפיס, שנכבש מיד בקסמו של בעל הקול המיוחד והמרגש כל כך. ב-1966הקליט את האלבום You Got My Mind Messed Up, שיצא בשנת 1967. ולהיטיו התברגו מיד בצמרת להיטי ה-R&B. לג'יימס קאר, כשרון מוזיקלי אדיר, היו כל הכישורים להפוך לאחד ממלכי ה- R&B של הסיקסטיז, ולעמוד בשורה אחת עם אוטיס רדינג, ארת'ה פרנקלין ופרסי סלדג'. היה לו קול בריטון חם ועמוק, כשרון נדיר לרגש בבלדות מטלטלות, ולתת לנו את ההרגשה כאילו לא נותר לו עוד דבר, חוץ מלשיר.
אבל לקאר לא היתה אמביציה, לא היו כוחות, ואולי לא היו לו הכישורים הנפשיים להתמודד עם הדרישות של תעשיית המוזיקה, ועם האופציה המבטיחה, אך המאיימת, להצלחה. נאבק בנפש שבורה ושסועה, בתופעות הלוואי של תרופות פסיכיאטריות, ובחוסר יכולת להתמודד עם המנגנונים הפשוטים ביותר של העולם, הוא היה צריך כל הזמן מישהו שיניע אותו קדימה, שיעיר אותו בבוקר, ושישמור עליו שלא יתפרק.

בשנת 1966 עזב (סולק?) המנהל האישי שלו, ג'ימסון, והחולף ע"י פיל וולדן, שהיה המנהל של אוטיס רדינג. קאר, שג'ימסון היה בעבורו לא רק מנהל, אלא כמעט אב ואם גם יחד, לא הצליח להתגבר על השינוי. ג'ימסון מספר שקאר המשיך לחפש אותו ולהתקשר אליו, כי בלעדיו הרגיש אבוד (ולא ברמה המטאפורית בלבד – הוא באמת הלך לאיבוד מדי פעם, וביקש מג'ימסון לחלץ אותו).

אחד הלהיטים הגדולים באלבום הוא השיר Dark End of the Street, שנכתב ע"י דן פן וצ'יפ נומן. הם מספרים שכתבו את השיר בהפסקה בת חצי שעה במשחק קלפים. לדבריהם תמיד רצו לכתוב את שיר הבגידות האולטימטיבי, וביקשו מקלאונץ' להשתתמש בחדר שלו כדי לכתוב. קלאונץ' הסכים, בתנאי שיתנו את השיר אחר כך לקאר…

השיר, שיצא בשנת 1967, הוא שיר על מצוקתם של הבוגדים, שרוצים לממש את אהבתם האסורה, במציאות שבה ידוע לכל שזהו חטא, שסופו להתגלות, ויהיה לו מחיר. לבם של האוהבים בשיר כבר שבור, בשבר מהול ברגשות אשמה וגעגוע. לשיר אין קתרזיס, אין פתרון, האוהבים נידונו לחיות בצדו האפל של הרחוב, גם אם יפרדו ויחזרו לתלם המעושה של החיים הזוגיים, מיוסרים בחטאם החברתי והמוסרי. האהבה הזו מנוגדת לחוקי החברה, אך אינה חופשית. האוהבים שלנו אינם מורדים. הם חוטאים, סובלים ומשלמים מחיר כבד, שאין בו גאולה או ישועה. השיר הפך להמנון הסבל של הבוגדים המיוסרים, בחברה סכיזופרנית ומבולבלת שמקדשת את האהבה, אך מתערערת מעוצמת הפרדוקס כאשר האהבה הזו לא מתיישרת עם המודלים שהתאימה בעבורה.

גם גיימס קאר שילם מחיר על חוסר היכולת שלו להתמודד עם המודל ההכרחי לכוכב R&B. הצלחת האלבום הובילה אותו להקלטת אלבום נוסף ב-1968, אבל לאחר מכן לא הצליח לעמוד בנטל של הקלטת אלבום שלם במשך שנים ארוכות. כשגולדווקס פשטה את הרגל, חתם באטלנטיק והקליט סינגל נוסף בודד ב-1971. ב-77' חזר לעבוד עם ג'יימסון, והקליט עוד סינגל בלייבל קטן שהקים. שנתיים אח"כ יצא לסיבוב ההופעות ביפן, שם לא היה במיטבו בכלל, בלשון המעטה, ובאחת ההופעות אפילו נתקע במצב קטטוני ולא הצליח לשיר. את האשם בקטסטרופה הזאת תולים בדר"כ בכמות האדירה של תרופות פסיכיאטריות שצרך, אולם ג'ימסון מספר שחוץ מהמצב הנפשי הקשה שלו, היה גם חולה מאוד, עם חום גבוה, ודלקת גרון חמורה. בעיניו הוא דווקא עמד בסיבוב ההופעות בגבורה, בהתחשב במצבו הבריאותי והנפשי, ובכמות התרופות שלקח…

את שנות השמונים ג'יימס קאר עבר בהכרה חלקית, ובין אישפוז אחד למשנהו גר עם אחותו, בממפיס. ב-91' קלאונץ' הקליט איתו עוד אלבום, כחלק מהנסיון שלו לחדש את גולדווקס. ההפקה לא היתה מספיק מושקעת, והתוצאה לא היתה ברמה מספקת לזו שמגיעה לקאר. ב-94 בתחיל להקליט עוד אלבום בלייבל של קלאונץ' אבל זמן קצר אח"כ אובחן אצלו סרטן הריאות, איתו נאבק כמה שנים, עד שנפטר מהמחלה ב-2001.

קאר, שהעיד על עצמו שהוא אוהב במיוחד שירים סנטימנטליים, כי הוא באמת יכול להרגיש אותם, היה כנראה אדם עם יכולות נדירות להרגיש ולרגש, ברגישות יתר הרסנית, שלא איפשרה לו לתפקד בעולם מנוכר וקשה, שכנראה לא הצליח להבין את כלליו.
"All I am is a voice", "אני רק קול, ותו לא", הוא אמר על עצמו. אני יודעת שמי שמסוגל לשיר ככה הוא הרבה יותר מזה, ובעולם אחר, קשוב יותר, היינו יכולים לאהוב אותו ולדעת שגם אם הוא לא מסוגל להתחייב לקשר, הוא יוכל לאהוב אותנו בחזרה, לא רק בצידו האפל של הרחוב, אלא גם בצידה המואר של הדרך.

פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0