אנחנו על קו הסיום של שבוע 1966 בקולומבוס, ומי יותר מתאימה מנועה היקרה לסיים את השבוע הנוכחי ולהפיח חיים ברוח שתיקח אותנו לשבוע הבא…
נועה:
הפכפכה היא הרוח. עזה ומלטפת, מרעננת ביום קיץ מהביל, ומשבשת את שגרת היום ביום סופה. יורדי הים יודעים כי הרוח שמנפחת את המפרש ומניעה את הסירה קדימה, גם יכולה בעוצמתה להוריד אניות שלמות למצולות הים. ואצלנו – כבר יומיים תמימים אביב רשמי, ובגן הילדים שרים על התחדשות ועל פריחה. מחוץ לגן – אביב ישראלי שכולו שרב כבד, מלווה ברוחות קדים עזות. אל הרוחות מצטרפים כל חולות מצרים, נושאים עמם זכרון עתיק של נקמה, שמתנפצת היישר על החלונות המבריקים, שזה עתה צוחצחו לכבוד החג.

הרוחות המתפתלות בחוץ, וצעקות החתולים שכבר אפשר לשמוע בלילות, מזכירות לנו שהאביב הוא עת דודים, וכאשר הַסְּתָו עָבָר, והַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ – כולנו מסתובבים קצת שיכורים מריחות הדודאים והסמדר, ופתאום הרעיון לצאת לשדות ולכרמים לראות אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר והֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים – נשמע סביר ואפילו הגיוני. רוחות האביב, קולניות ועמוסות חול ואבק, מטשטשות את זעקתו המרה של קֹהֶלֶת-סבא, שמזהיר אותנו לשווא בקול ענות חלושה שהַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, ושהרוחות, ליצניות שכמותן, מהתלות בנו, ובסופו של דבר סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, ומשאיר אותנו קצת המומים ופרועי שיער, אבל באותו המקום בדיוק.

הרוח מטלטלת אותנו, גם למדנו להכיר את תעלוליה, ועדיין – אנו שבויים שלה ועבדים לה, כי בתבונתה היא שתלה בנו רסיס ממנה, שאר-רוח, וכדי להסתיר את עקבותיה, היא שכנעה אותנו לקרוא לו בשמות אחרים, כמו "נפש", או "נשמה". והרוח האנושית, כמו אחיותיה רוחות העולם והשמים, נושאת עמה, יחד עם הרצון להשמיע את קולה המיוחד והאחר, גם את הכמיהה הישנה לחזור למקורה, ולהיות עוד רסיס קטן של רוח בתוך כל הסופה הגדולה הזאת בחוץ.

בשנת 1966 הוציאה נינה סימון, הכוהנת הגדולה של הסול, את Wild is the wind, אלבומה ה-19 במספר (כולל אלבומים שהוקלטו בהופעות חיות). האלבום כולל שירי אהבה קלילים יותר, כמו I love your lovin ways, קאברים, כמו Lilac Wine, אבל גם שירי מחאה פוליטיים, כמו העיבוד לשיר Black is the color (of my true love's hair), והשיר Four women, שיר על נשים שחורות, שכתבה והלחינה בעצמה. גם שיר הנושא של האלבום, Wild is the Wind, הוא גרסת כיסוי לשיר מתוך פס הקול של סרט בעל אותו השם, משנת 1957, שכתבו דימיטרי טיומקין ונד וושינגטון, מבכירי הכותבים של תעשיית המוזיקה לקולנוע באותה התקופה. את השיר הקליטה נינה סימון לראשונה באלבום Nina Simone at Town Hall שיצא בשנת 1959, ובאלבום הזה, משנת 1966, זכינו לגרסת האולפן הארוכה.

הגירסה של נינה סימון לשיר רחוקה מאוד מהמקור ההוליוודי. נינה סימון, בנגינתה הוירטואוזית על הפסנתר, שנכנע כולו לאצבעותיה המכשפות, בקול הקטיפה העמוק והמהפנט שלה, ובכשרון הנדיר לסחוף את השומעים לעולמות אחרים, מצליחה לספר בשירה שלה על אהבה, על תשוקה, על כניעה ועל אובדן. הרוח הנושבת בשירתה של סימון היא רוח כבדה, עמוסה, שנושאת עמה את זכרון הילדה הקטנה, יוניס קת'לין ווימן מצפון קרוליינה, ואת האשה השחורה שהבינה שהמאבק רק החל, ולא רק בעבורה.

האהבה שסימון מספרת עליה בשיר, במילותיו של טיומקין, היא רוח פראית, רוח שנושאת עמה את האוהבים אל עתיד פראי ולא נודע, אבל גם כזו שעוברת ישירות דרך הלב, ונושבת בתוכו.
לרבים מאיתנו עברה פעם רוח כזו דרך הלב, רוח חזקה כל כך, שחוררה את הלב ופצעה אותו לעד. לחלקנו יש אפילו כמה חורים כאלה. לי יש מסננת שלמה. החזקים שבינינו לומדים להשתמש בחורים האלה, שמכניסים ללב קצת אויר, ועושים אותו קליל יותר, אולי עמיד יותר בפני משבי רוח עתידיים, שיוכלו לעבור בחורים הקיימים, ולא להכאיב ולפצוע חורים חדשים. לחלשים יועצת נינה סימון להיאחז זה בזה כמו עלה לעץ, אחיזה שכולנו יודעים עד כמה, בסופו של דבר, היא זמנית ורופפת.

"You're spring to me", היא שרה, אתה האביב בשבילי, אתה החיים עצמם, ויחד אנחנו יצורי הרוח הפראית, כאילו הייתה פה זה עתה, וחשה על בשרה את רוחות האביב הפראיות שלא נותנות לנו לנשום. עוד עשר שנים תמימות יחלפו בתוך החנק הזה, עד שיבוא דיוויד בואי, עם רוח חדשה וצלולה, ויעיף את כל החול הזה, דרך החורים שכבר הצטלקו בלב, עמוק אל תוך הים.

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0