והפעם בפינה הקבו

והפעם בפינה הקבועה של מורדי, הוא לא "בא ברע" מוזיקלית, אלא בדרך בה הוא מזכיר לנו שרובנו די עניים…
מורדי:
אנחנו רק באמצע "שבוע אורבני" בקולומבוס, וכבר הזכירו לא מעט את המילים "פיח", "עשן", "מחנק" וכיוצא בזה. אין ספק, המאפיינים הבולטים של סביבה עירונית הם בדרך כלל זיהום וצפיפות. עם זאת חשוב לזכור שלצד הרפש מתקיימים אנשים, בני-אדם, שבחרו כל אחד מסיבותיו שלו לגור בג'ונגל האורבני. יש שנמשכו ע"י אורות נאון בוהקים, כמו פרפרים אל אש. יש שחיי המותרות והזמינות של הכל מהכל כישפו אותם, ויש גם בחורים צעירים ועלמות חן שחלמו להצליח בגדול ולכבוש את העולם בסערה.

אל הסוג האחרון אפשר לשייך את הפולקיסטים שנדדו לערים הגדולות בשנות ה-60 וה-70, כשהבולט שבהם הוא ללא ספק בוב דילן שהשאיר מאחוריו ערימת רוברט צימרמן יהודית וביישנית. כמו שכולם יודעים, על כל דילן אחד יש המוני חסרי שם ונטולי הכרה, שלא הצליחו לפרוץ את המחסומים הבלתי נראים בדרך להצלחה.
לאורך זמן מתגלים בין "המצליחנים" לבין "חסרי השם" פערים ברורים, אבל היופי האמיתי טמון בכך שלפחות בתחילת הדרך כולם עושים את אותו המסלול וחווים קשיים זהים, או לפחות דומים מאוד.

אם הייתי מתבקש לתמצת את הקשיים הללו למילה אחת אני חושב שהמושג "מחסור" היה עונה על ההגדרה.
מחסור בשייכות ותחושת בדידות שגורמים לכל יום להימרח כמו מסטיק גמיש מדי שלא ייגמר לעולם.
מחסור בכסף שיוצר תסכול שכואב עמוק בפנים, פוצע את הילד בתוכנו שמצמיד אף לשמשה ולא יכול לקבל דבר.
ומעל כולם מחסור בחום ובהבנה אנושית בסיסית, שהרי ידוע שגאוות הערים הגדולות נמדדת בכמה אף אחד לא סופר אף אחד ממטר.

ובתוך כל הכאוס הזה יש נקודות אחיזה ורגעים קטנים של תקווה שהנה מגיע הרגע שחלקי הפאזל מתחברים, והאופק השחור אט אט יתבהר לו. וכמו האושר בחיים, גם כאן מדובר בסימנים מינוריים שלעתים כמעט ואינם מורגשים כלל.
מי שהיטיבה לתאר את תחילת הדרך בעיר הגדולה, על כל חוסר הודאות שבה היא ג'וזי כץ.
בסגנונה הכנה והנוגה מגישה לנו ג'וזי את הטקסט של יענקלה רוטבליט ומאיר אריאל, ומספרת לנו את מה שעובר על בחורה צעירה בעיר חדשה. באופן פלאי הטקסט חף מפרשנות, אבל עמוס בתמונות והבזקים של תחילתו של מסע שלאף אחד אין עדיין מושג מה יעלה בגורלו.
את הקסם משלימים שלום חנוך ושמוליק קראוס עם לחן מקסים, ועם נבחרת כזו…
איכשהו נדמה לי שאפשר להסתדר
נשיקות לכולם…