לשמחתנו עוזי נמצ

לשמחתנו עוזי נמצא ב"זון" של כתיבה. משהו שלא קורה הרבה. הנה הוא פותח לנו את שבוע מספרי סיפורים…
עוזי:
מאחורי כל דבר שאנחנו עושים, שומעים ורואים יש סיפור. כל משחק כדורגל, כל תוכנית טלויזיה, כל סרט, כל ספר, כל שיר מצליחים לרתק אנשים רבים בעיקר בגלל הסיפור שבתוכם או מאחוריהם. חלק גדול ממה שאנחנו מנסים לעשות על הסיפון הוא להוציא את הסיפור שמאחורי ובתוך כל שיר, את הפרטים הקטנים, עלילות המשנה, הדמויות, הגיבורים, רגעי השפל ורגעי השיא.

החלטתי לכתוב על שיר ספציפי מתוך אלבום מאוחר של ניל יאנג. ניל יאנג הוא תופעה בעיני, קשה להגיד מה גורם לו להוציא אלבום או שניים כל שנה ומה גורם לאנשים לקנות, להוריד, להלל ולשבח אותם כל פעם מחדש. הרבה פעמים שמעתי את הטענה שכל השירים שלו נשמעים אותו הדבר, ויש בזה שמץ קטן של אמת, אבל אולי מה שעושה אותו לכל כך גדול ופופולרי, מעבר לקול הנדיר והגיטרות הרועמות שלו, זה היכולת שלו לספר סיפור, מהתחלה ועד הסוף, גם לאורך 18 דקות של שיר.
בשנת 2007 יצא אלבומו CHROME DREAMS 2 , מאחורי האלבום עצמו יש סיפור מעניין ששווה שאספר אותו.
האלבום נקרא CHROME DREAMS 2 למרות שמעולם לא יצא החלק הראשון שנגנז ושיריו התפזרו למספר אלבומים אחרים. שלושת השירים הראשונים באלבום החדש נכתבו עוד בשנות ה80. השיר הספציפי עליו אני כותב היום, ORDINARY PEOPLE, נכתב ונוגן בהופעות כבר ב1988.

ניל יאנג מספר את הסיפור של האנשים הרגילים בעיירה האמריקנית ועלומת השם. זו שנראית אותו דבר כבר 200 שנה. במשך 18 דקות ניל יאנג מספר על הפשע, על הניצול, על הפערים החברתיים ועל הבעיות של כל האנשים הפשוטים.
מספר סיפורים יוצא דופן יכול לגרום למאזין ממש להרגיש חלק מהסיפור, הוא מנחה את הדמיון להריח, לטעום, לשמוע ולראות כל פרט בסיפור. זה בדיוק מה שניל יאנג עושה, אפשר לשמוע את השיר, לעצום את העיניים ולדמיין את העיירה, את החול והאבק באוויר, הלכלוך, החלונות המנופצים, השיכורים המתנדנדים.
כמו כל מספר סיפור טוב, ניל יאנג בונה לכל אורך השיר הרגשה מלוכלכת וחנוקה רק כדי לנקות הכל בבית האחרון.
האנשים הפשוטים הם התקווה של ניל יאנג, אלו שבנו את ארצות הברית בדם, יזע, דמעות והרבה כאבי גב, אותם אנשים שהכלכלה הקפיטליסטית רמסה, הם אותם אנשים שירימו את הכלכלה מההריסות.

מעניין לחשוב איך שירסיפור שנכתב כנראה בתחילת שנות ה80 רלבנטי כמעט 30 שנה אחר כך ולמה ניל יאנג החליט לספר אותו רק לאחרונה. בראיון לגארדיאן ניל יאנג מסביר למה הוא חיכה: "(עכשיו) הגיע זמנו של השיר, לפני 20 שנה דעתם של אנשים הייתה מוסחת (מהסיפור) בגלל שיש בו כלי נשיפה. מדובר בהקלטה מאד חזקה, כזו שמשתלטת על כל מה ששמים לידה בתקליט".

הקול הרך, האינטונציה המדויקת והתיאור המפורט של כל סצנה הופכים את שיר ההלל לאמריקאים הפשוטים לסיפור מעניין ומרתק וכל כך אמריקאי, שיכול להשכיח את העובדה שניל יאנג בכלל קנדי.
מצ"ב השיר על כל 18 דקותיו וגם הראיון המלא מהגארדין שליווה את יציאת האלבום. ממליץ לצרוך עם המילים.