יום שישי יורד על שנת 1964 וזה בדיוק הזמן לעוד שיעור של ערן בתולדות הבלוז…
ערן:
עבור רוב חובבי המוזיקה, המונח unplugged מתקשר להופעות אקוסטיות של אמני פופ באולפני MTV. המגמה רווחה בשנות ה-90 המוקדמות, כאשר אמנים גדולים רבים הבינו שביקור באולפני הערוץ המצליח הפך לתחנה הכרחית: ביניהם היו ניל יאנג, דילן, קלפטון, לורן היל, וכמובן – הזכורה מכולן היא ההופעה האקוסטית של נירוונה, שהייתה לשירת הברבור של קורט קוביין ושל הלהקה כולה.

אולם נבירה קצרה בהיסטוריה של המוזיקה מגלה שהקונספט הומצא "קצת" קודם, אבל פשוט לא זכה לאותו שם. עשורים רבים לפני כן, למעשה מאז שהמוזיקה הפופולרית הפכה לחשמלית, אמנים שהתמחו ברעש ובצלצולים אהבו אחת לכמה זמן לעצור לרגע, להוציא את הגיטרה מהשקע – ולחזור למקורות.
אחד האמנים האלה הוא מאדי ווטרס. כתבנו פה לא פעם על ווטרס, שנחשב לאחת הדמויות החשובות במוזיקה האמריקאית של אמצע המאה. וחשוב מכך: לאיש אחראי כמעט לבדו על הוצאת הבלוז מהשדות של הדרום, צפונה לשיקגו, במה שמאוחר יותר יהפוך לבלוז החשמלי (ובהמשך לרוקנרול).

כל אלה קרו בשנות ה-40 וה-50, כשווטרס האמביציוזי והכישרוני עד אינסוף עלה צפונה, התגלה על ידי האחים צ'ס והפך את נגינת הסלייד האינטנסיבית של הדרום למשהו חדש לגמרי, אנרגטי ושמח, וכמובן נגיש יותר לאוזן הלבנה שידוע שאינה אוהבת להתאמץ. במסגרת המטמורפוזה, הגיטרה עברה תהליך חשמול מזורז והאמן הקיף את עצמו בהרבה רעש – לרוב להקה גדולה שכללה פסנתרן, נגן מפוחית, מתופף, באסיסט ולעתים גם כלי נשיפה.

ב-1964, כשהוא כבר אמן עטור תהילה ובעל שם עולמי, וכשברזומה שלו אחריות כמעט בלעדית על המצאת הבלוז החשמלי, החליט ווטרס לעצור לרגע ולהביט אחורה. אז הוא קיבץ סביבו נבחרת אול-סטאר שכללה את ווילי דיקסון ("הסנדק של הבלוז של שיקגו") על הבאס, את באדי גאי על גיטרה אקוסטית ואת קליפטון ג'יימס על התופים. בתפריט – שירים של מאדי ושל אחרים מכל התקופות, בביצועים "ערומים" – אבל לשנייה לא משעממים. מאדי הפסיק לרגע לזעוק ולצעוק כמו שתמיד עשה, והחליט שבאלבום הזה הוא לוחש. הוא הנמיך את הטונים והפחית קצת מהביטוי הרגשי, והתמסר לאינטימיות ולשקט. התוצאה היא אלבום שאמנם נקרא Folk Singer, אבל מגיש לנו את הבלוז האקוסטי הטוב ביותר בשנות ה-60. שבת שלום מקולומבוס…

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0