מורדי: למי מאיתנו זה לא קרה? אתם רוכבים על הסוס שלכם, השמש מצליפה על הפנים, כובע הבוקרים הרחב מספק
הגנה מהשמש המדברית, אבל השפתיים שלכם בכל זאת סדוקות, העור כורע תחת הנטל.
המימייה גמורה. כמעט. נשארו עוד 3 טיפות ואתם תוהים האם לשתות אותם עכשיו, או אחרי שתירו בבחור ותשדדו
את האוצר שבשבילו אתם אוכלים חול מדברי כבר 3 ימים.
ואז תוך כדי רכיבה איטית ועצלה של בין ערביים אתם מתחילים לשרוק ולזמזם מוזיקה מסוימת.
ויש רק מנגינה מסוג אחד שמתאימה למצבים האלה…

 

אני מניח שלפחות 80% מכם עברו חוויה זהה למה שתיארתי.
ולכן אין לי ספק שאתם יודעים עד כמה המוזיקה של אניו מוריקונה מסוגלת לקחת כל רגע סטנדרטי (ענייני יום יום.. סוס, מדבר, אוצר, רצח) ולסדר לו תפאורה שמקפיצה את התחושה ב-20 רמות.
בגלל שהמלחין הדגול שהפך לשם נרדף למערבונים לא רק בונה מוזיקת רקע, אלא מספר סיפור ביצירות שלו, יצירות חזקות ושלמות כל-כך, שהאמת שהן לא זקוקות לקלינט איסטווד שיסחוב אותן על הזיפים.

בשנת 1964 יצא הסרט "בעבור חופן דולרים" (A Fistful of dollars) שהקדים בשנתיים את "הטוב הרע והמכוער" שהפך
לקלאסיקת-על של ז'אנר המערב הפרוע. רוב האנשים מכירים את אניו מוריקונה רק דרך אותה נעימה מפורסמת שהוא עשה לכבוד בלונדי בטוב והרע, אבל גם ב"בעבור חופן דולרים" יש פנינים נהדרות של חיבור אדיר של מוזיקה קלאסית ופופולרית ביחד.
נדמה שהאלבום הזה מתאים מאוד מבחינה מסוימת לשנת 1964, אותה שנה שהרוק עשה את צעדיו הראשונים ותקופת הזהב של הסווינג והפופ עשתה את צעדיה האחרונים. שנה של חיבור בין חדשנות לישן ומסורתי.
חיבור בין הגאווה האמריקאית הקשוחה עם הזיפים, לרגישות של הגבר החדש.. (מה שבהמשך יהפוך לסוג אחר לגמרי של גאווה, אבל על זה בפעם אחרת).
האזנה נעימה (-:

 

 

 

פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 0