לכבוד סופה של השנה הלועזית, כנהוג, גם בקולומבוס מסכמים את השנה שהיתה לנו במוזיקה מעבר לים. הכותבים של קולומבוס בוחרים את האלבומים והשירים שעשו להם את השנה.
מתחילים…
Dexter Story – Wondem
דקסטר סטורי הוא אמנם לא אתיופי אבל הוא כן מוזיקאי מחונן שבגיל 50, עם רקורד מרשים מאחוריו, הוציא השנה את "Wondem" (אח באמהארית), אלבום שכולו מושפע מהמוזיקה האתיופית ורק אלבומו השני כמנהיג להקה.
הקסם האמיתי של האלבום הזה הוא בכך שסטורי לא מנסה להנגיש את המוזיקה האתיופית כך שתתאים לאוזניים מערביות, אלא נשאר נאמן ליסודות המשובחים, מפופ סינתיסייזרים קופצני דרך תפילות קצביות ועד לג'אז מורכב, כאשר הוא מצליח להיות גם מחובר עמוק לשורשים וגם רלוונטי.
מה שהשאיר לאלבום הזה פינה חמה אצלי בספריה היתה העובדה שלמרות שהוא כל כך מושפע ממקום שהוא מבחינה תפיסתית רחוק מהיומיום של המאזין הממוצע, המלודיות והצלילים הלא שגרתיים הצליחו לשבות אותי כבר מהשמיעה הראשונה.
האלבום המלא להאזנה בבנדקמפ
'Vince Staples – Summertime 06
אפשר לכתוב הרבה דברים על אלבום הבכורה של הראפר הקליפורני, אבל הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על האלבום הוא אי נוחות. אבל זו אי נוחות מהסוג הטוב, כזו שמשאירה אותך עירני לכל צליל לאורך כל האלבום ובכל שיר משאירה אותך מצפה לעוד.
המילים החדות של סטייפלס, שמדברות לא פעם על צייד, ניצוד ומלחמה מספקות חוויה מרוכזת, דעתנית ולעתים פסימית באופן מרתיע על העולם ועל חווית קיץ קצת שונה מהאסוציאציה הראשונית שעולה למאזין בראש, כזו מהסוג שלא טריוויאלי לקבל מאמנים בני 21.
זהו טכנית אלבום כפול, אבל מרגיש כמו יחידה אחת שלמה ומהפנטת שמורכבת בדייקנות מהפקה מינימליסטית, ביטים מעולים ומילים שכאילו מנסות להימלט מהביט אך באותו זמן מתקיימות איתו בדו קיום מהפנט.
כל הסיפור של האלבום של סטייפלס והחוויות שלו כאדם שחור בקיץ 06' הרגישו לי כאילו תומצתו בקטע Hang N' Bang, קטע שכולו גאווה בסיפור עברייני ואלים שכולל תיאור מפורט של היומיום המטריד של סטייפלס ושל אדם שחור באמריקה המודרנית שלא מנסה ולו לרגע להצטער על כך.
אז אמנם זה לא האלבום הראשון שאנגן כשאני רוצה לשבת ולהירגע, אבל זהו האלבום הראשון שאני אלך אליו אם אחפש לשמוע מוזיקת מחאה אמיתית.
Jim O'rourke – Simple Songs
ג'ים אורורק הוא הכל חוץ מטירון בעסקי המוזיקה, ברזומה שלו אפשר למצוא את Sonic Youth, Wilco, Loose Fur ואלבומי סולו מצויינים, ודווקא בגלל הרזומה העשיר והמגוון שלו האלבום הנוכחי עומד באור אחר.
אל תתנו לשם של האלבום להטעות אתכם, אמנם לא תשמעו פה מוזיקה מופרעת וחוצת גבולות, אבל הוא מלא בשירים שהם אכן פשוטים ובאותו זמן מבוצעים עם טוויסט של תחכום ששם אותם איפשהו במקום נוח בין המוכר והנעים לבין המאתגר ודורש עיכול. בשנינות האופיינית לו, אורורק משחיל בתוך שירים שיכלו ליפול בקלות למלכודת של שירי אהבה בנאליים מילים ציניות ומהלכים מוזיקליים מורכבים יותר שעושים את האלבום הזה לפנינה אמיתית.
הרבה פעמים אמנים ותיקים מדברים על הצורך לחדש ולהמציא את עצמם מחדש, אבל אורורק עושה פה משהו אחר, הוא פשוט חוזר ליסודות הפולקיים/פופיים עם כלים שאסף במהלך השנים בדמות תזמורים מעולים וגיטרות, ודווקא בגלל זה הוא כל כך טוב.
Mark Ronson – Daffodils Ft. Kevin Parker
שיר שהוא שילוב מושלם בין הפ'אנק המשובח של רונסון לבין הפופ החולמני של פארקר, דוגמה נהדרת לאיך צריך לשתף פעולה.
Pop staples – Somebody Was Watching
גם אם הוא לא מחזיק בסרעפת את הקול הכי דומיננטי בעולם, את הנשמה שפופ סטייפלס מכניס לתור השיר הזה אי אפשר ללמוד בשום בית ספר.
Mac Demarco – Just To Put me Down
זה אולי השיר שאולי הכי מעביר את האופי המרושל של דמרקו כשהוא גורר את המאזין יחד איתו להשען אחורה על הספה ולדמיין מקומות צבועניים וזמן שמזדחל לו.
Blanck Mass – Dumb Flesh
ההרכב הבריטי האלקטרוני Fuck Buttons מורכב משני חברים – אנדרו האנג ובנג'מין פאוור. כשהם לא עובדים כצמד, האנג ופאוור מתחזקים קריירת סולו מעניינת, כל אחד בדרכו. בעוד שהאנג הוציא אלבום רטרו מלא בצלילים שנשאבו מעולם משחקי הוידאו והגיימבוי, פאוור הוציא השנה אלבום שני תחת השם Blanck Mass. האלבום, כפי שאפשר להבין מהכותרת, מתאר את שבריריות הגוף האנושי, ומשתמש בסאונד כמטאפורה לגוף. הקטעים בו אלקטרוניים וארוכים, מלאים בלופים, רוורסים, קולות מסומפלים וסאונדים עוצמתיים. הקטעים באלבום מתפתחים, ואפילו רקידים – הייתי שמחה לרקוד לצלילי Double Cross או Dead Format הממכר במועדון אפל. האלבום האלקטרוני המומלץ של השנה.
∆London O'Connor – O
לא הרבה ידוע על לונדון אוקונור, רק בן 24, גדל בקליפורניה וניו יורקי בהווה, שהוציא השנה את אלבום הבכורה שלו. האלבום מתאר את התחושות והחוויות היומיומיות של לונדון; פחד מהסביבה, ריחוק, התאהבויות ושיעמום. הוא נשמע כמו מתבגר שמסרב להתבגר ונשאר בעולם ילדותי ותמים. גם המלודיות הצבעוניות והמקצבים הפשוטים תורמים לתחושה הזו – ומזכירים את המוזיקאי דניאל ג'ונסטון, שגם בשיריו עולה תחושה טהורה ותמימה.
גם אם לונדון נראה כאאוטסיידר, האלבום שלו הוא אלבום פופ מהוקצע. השירים בו קליטים, במיוחד Guts (אחד משירי השנה שלי) – כמה כיף לשיר את הפזמון שלו. ללונדון בהחלט מגיע לזכות להכרה מן העולם, ולמעמד של כוכב פופ.
LA Priest – Inji
סאם דאסט, שפעל בהרכב Late Of The Pier, באלבום סולו ראשון. הקטעים בו מגוונים ונעים בין פופ, ג'אז, פ'אנק ואלקטרוניקה מודרנית. האווירה היא של הומאז' לשנות ה-70', המנוני דיסקו קליטים ומסיבה מתמשכת. lady's in trouble with the law מתוכו (אחד משירי השנה שלי) הוא דווקא קטע איטי ועדין, פ'אנקי ומרגיע.
Jenny Hval – Apocalypse, girl
בהאזנה לאלבום בפעם הראשונה, התחושה המיידית שהרגשתי תוך כדי שמיעת האלבום, נחקקה בי ומסרבת לעזוב. כששמעתי לראשונה את Apocalypse, girl של האמנית הנורבגית ג'ני האבל, הרגשתי צמרמורת. מי זו הזמרת עם הקול העדין והמדהים הזה, ששרה מילים כל כך נוקבות וקשות לעיכול, על רקע לחנים אפלים ומהפנטים? ג'ני מתמודדת באלבום עם נושאים כמו דת, לידה מחדש, גברים, מין ובעיקר תפקידי האישה בעת המודרנית. כמו ב-Take Care Of Yourself (אחד משירי השנה שלי) בו ג'ני לוחשת, מייללת וצועקת – מה זה אומר לטפל בעצמך, להרוויח כסף, להתחתן, ללדת. גם בשירים בולטים באלבום כמו Sabbath, ג'ני מתייחסת לעולם הגברים והנשים, באווירה אפוקליפטית, עם לחנים משופעים בכלי מיתר, אורגן כנסייתי וביטים מרחפים. הצמרמורת אוחזת בי גם בסופו של האלבום.
כאלה שכבר הזכרתי למעלה:
וגם…
Vince staples – Summertime
2015 הייתה שנה מעולה להיפ הופ. לצד אלבומי מופת כמו To Pimp a Butterfly של קנדריק לאמר, הייתה זו שנת הפריצה של הרבה אמנים חדשים- Fetty Wap ,Travis Scott ,Ty Dolla Sign ועוד. אבל אלבום ההיפ הופ של השנה שייך, מבחינתי, לצעיר בן 22 מקליפורניה – וינס סטייפלס. 'Summertime 06 הוא אלבום כלכך טוב, חזק וחודר, כל אחד מ-20 הקטעים שבו לא פחות ממעולה. Summertime, השיר העשירי בו, הוא ללא ספק שיר השנה שלי. אווירה מלנכולית, ריף גיטרה חלומי שמנוגן קדימה ואחורה ושירה עצובה שמבטיחה – This Could Be forever Baby…
Fatima Yamaha – What's a Girl To Do
פטימה ימהה היא כנראה בעצם מוזיקאי הולנדי, הפועל תחת שם של בחורה. הלייבל האלקטרוני dekmantel הוציא מחדש את הקטע הזה, במקור מ-2004. ריף אלקטרוני שחוזר שוב ושוב במשך 7 דקות, ממכר ולא יוצא מהראש. לקראת סוף הקטע נשמע קול של בחורה אבודה בעולם. פשוט ויפהפה.
Ezra Furman – Perpetual Motion People
מתישהו לקראת סוף השנה נזכרתי באלבום הזה, וכשהקשבתי לו מההתחלה ועד הסוף בפעם הראשונה, התחושה העיקרית שלי הייתה "איפה היית כל חיי?". כיוון שהוא היה כל כך טוב ישר רציתי לחפש את כל האלבומים הקודמים של עזרא פורמן (יש עוד ארבעה קודמים, חלקם עם ההרכב הקודם The Harpoons). יש במוזיקה של פורמן קצת מהכל: אופטימיות, ייאוש, דיכאון, תקווה. הוא מתאר ברגישות ובתבונה תקופה מבלבלת בחייו, בעקבות המעבר משיקגו לסאן פרנסיסקו. שיר שהכותרת שלו נשמעת דבילית לחלוטין כמו Can I sleep in Your Brain הוא למעשה שיר נוגע ללב על התחושה שנמאס לך מעצמך, ואתה רוצה להיות מישהו אחר לרגע כדי לנוח מכל הדרמה. "אני לא יכול לחיות עם הכאב הזה, עם הכעס הזה, אני צריך מקום אחר ללכת אליו". השיר מתפתח משיר שקט אל ג'אם רועש שבו סולו סקסופון בולט, ובכך עובר טווח רגשי נרחב – מעצוב לשמח. אני חושבת שהשיר הזה ממחיש את המורכבות של השירים של פורמן, שאינם צפויים מראש ומפתיעים לעיתים קרובות. בגלל השימוש בסגנונות מוזיקליים מתקופת הרוק המוקדם, כמו מקהלת הדו-וופ ב-Potholes, Lousy Connection ו-Restless Year, הקול הטיפה צורמני שלו, הנטייה לכתיבה קצת סרקסטית לצד מנגינות קופצניות והעיסוק בטשטוש מגדרי, פורמן מושווה ליוצרים כמו לו ריד המוקדם או ג'ונתן ריצ'מן, אבל הוא מביא איתו גם תובנות שהוא לקח מיוצרים יותר עדכניים כמו ג'ף טווידי מווילקו, כמו למשל בשיר Hour of Deepest Need שהינו בלדת קאנטרי, שבה חושף פורמן את עצמו רגשית לחלוטין, קצת כמו .Jesus Etc. "האמת היא שאני לא יודע איך להיות לבד… אבל את/ה תהיה מליון מיילים רחוק ממני, בשעה שאני הכי זקוק לך". בניגוד לריד השומר על ריחוק אירוני מהכאב הרגשי שהשירים שלו מתארים, פורמן מרשה לעצמו לזרוק על המאזין את שלל התחושות שלו ישירות בלי פילטרים, אבל האלבום עצמו אינו דכאוני אלא מלא חיים, מצחיק קצת ובסופו של דבר חוגג את ההתרסה שלו כנגד מוסכמות חברתיות כמו בסינגל מתוכו – Body Was Made שנשמע קצת כמו סינגל של רוקסי מיוזיק, "הגוף שלי נעשה בצורה המסוימת הזו, אין שום דבר שפטריארך מזדקן יכול לומר, אתם המשטרה החברתית יכולה לעוף לי מהפרצוף".
האלבום המלא להאזנה ביוטיוב
Petite Noir -The King of Anxiety EP+ La Vie Est Belle/ Life Is Beautiful LP
המוזיקאי הדרום אפריקאי פטיט נואר (שמו הוא יאניק אילונגה, והוריו הגיעו מקונגו ואנגולה) פינק אותנו באי.פי. בתחילת השנה בתור מתאבן, ובאלבום מלא (אלבום הבכורה שלו למעשה) לקראת סופה. יש לציין שהאי. פי. אינו נופל מהאיכות של האלבום השלם, ומה שבולט בשניהם היא ההפקה הצלולה שנערכה באולפן בלונדון, שגורמת לתחושה שכל צליל נמצא במקומו הנכון. השילוב בין רוק פוסט פאנק, מקצבים אפריקאים או הלקוחים מעולם המוזיקה השחורה האמריקאית ואלקטרוניקה עדכנית ממשיך להיות שילוב שיוצר שירים שמצליחים להקפיץ ולתת בראש באותה מידה. אין ספק שרואים פה את ההשפעה של להקות כמו TV on the Radio, Bloc Party ומפיקים/יוצרים כמו Blood Orange (דב היינס) וקנייה ווסט, אבל לצד זאת נואר שומר על הייחודיות שלו, במיוחד בזכות היכולות הקוליות הגבוהות שלו. הוא מסוגל לשיר בקול עמוק יחסית בשירים כמו "Just Breathe" ובשירים אחרים לעבור ללחשוש פלצט גבוה שמתאים יותר לשיר R&B סקסי כמו "The Fall". הוורסטיליות הקולית הזו מאפשרת לו ליצור שירי רוק יותר מסורתיים כמו "Best" שבהם הוא יותר "צועק" (באופן יחסי כמובן. לא ממש צועק), או אפילו לשיר את שני הקולות בו זמנית בשיר אחד, כמו בשיר "Chess", שבמהלכו הוא מדברר דיאלוג בין גבר לבת זוגתו, כשאת האישה הוא שר בקול גבוה ואת הגבר בקול נמוך. להערכתי בעצם היותו פטיט נואר יוצר שפועל בין עולמות – בין השחור ללבן, בין הרוק לפופ – זה אומר שהוא מצליח להביא את הטוב שבכל העולמות – את האנרגיה והעוצמה של הרוק, ההפקה המושקעת והקצביות של הפופ ואת התחכום המערבי והנשמה האפריקאית.
Holly Herndon – Platform
במוזיקה של הולי הרנדון נתקלתי לראשונה בהאזנה רנדומלית לתכנית של אלקטרוניקה ב- KEXP, הרדיו מסיאטל. זה היה כל כך מיוחד ושונה שמיד רשמתי לעצמי את השם שלא אשכח, ומאוד שמחתי כשגיליתי שהרנדון עומדת להוציא אלבום בקרוב. קשה מאוד לתאר למי שמלא מכיר את המוזיקה שלה, כיוון שהיא לא נשמעת כמו שום דבר אחר שקיים. היא יוצרת אלקטרוניקה ניסיונית שרגל אחת שלה נטועה בעולם האוונגרד, והשניה בעולם המועדונים. אפקס טווין, לורי אנדרסון, בריאן אינו וקיירן האבדן (Four Tet) הם כולם יוצרים שמספקים נקודות התייחסות אליה, אבל להגיד שהיא נשמעת כמו שילוב שלהם לא מצליח ממש למצות כיצד היא נשמעת. כמו אפקס טווין, היא משתמשת בקולה כאלמנט סאונד, עם הכפלות, קטיעות ועיוותי פילטרים, ויש לציין כי השירה שלה שלפעמים נוגעת בשירה אופרטת/כנסייתית מאפשרת טווח רחב של משחקים צליליים, שלעיתים מזכירים לי את השירה ביצירותיו של לוצ'יאנו בריו, מלחין מוזיקה קלאסית מודרנית איטלקי נודע. היא אף משתפת זמרים אחרים באלבום, הקטע הבולט לדעתי מתוכם הינו Unequal עם קולין סלף, ששר שירה מלאכית המשתלבת באופן נהדר עם זו של הרנדון. השירה הזו מולבשת על רעשים וביטים שלפעמים נשמעים כמו אינדאסטריאל, לפעמים כמו טכנו שעבר עיוות, עם הרבה שימוש במקצבים שבורים הלקוחים משירי הפופ העדכניים ביותר, בדומה לגריימס. הדבר הכי מפתיע עבורי במוזיקה של הרנדון זה עד כמה היא לא מתאימה לסטריאוטיפים מגדריים: יש משהו קר ומתכתי במוזיקה, אירוניה שמשחקת עם המאזין שאנו לא רגילים לקבל ממוזיקאית. זהו לא אלבום להאזנה אקראית, יש בו משהו מאתגר ושכלתני המצריך ריכוז, אבל מי שייתן לאלבום הזה צ'אנס ימצא יצירה חדשנית ופרובוקטיבית, ששואלת שאלות על סקס וכוח (Lonely at the Top, לא ממש שיר האמת אלא יותר קטע מומחז על פגישה בין גבר למסאג'יסטית/זונה או מאהבת), צרכנות (Exit, קטע עם ספנסר לוגו) ושאר נושאים רציניים למדי, ושכל הזמן שולחת למאזין קריצה משועשעת (קצת כמו ג'ון קייל – ניימדרופינג אחרון וחביב לאלבום זה).
EL VY – Return to the Moon
האלבום הזה נוצר כשיתוף פעולה בין שני מוזיקאי אינדי-רוק מעורכים ביותר, מאט ברינג'ר מהנשיונל שקולו המהדהד הינו סימן ההיכר של ההרכב, וברנט קנופף מ-Menomena, הרכב קצת פחות מוכר לקהל הרחב אבל לא פחות איכותי, כך שעוד לפני שאפילו שמעתי תוצר אחד מאל ווי כבר היו לי ציפיות די גבוהות. בניגוד לסאונד של הרכבי האם שלהם, ברינג'ר וקנופף החליטו לעשות אלבום אייטיז אפל, עם הרבה סינת'ים וקצת נגיעות פוסט רוק, בחירה שדי הפתיעה אותי בהתחלה. אך עם שחרור כל סינגל נוסף עלה שאין ממה להתאכזב, ולמרות הפיל הרטרואי מדובר באלבום משובח למדי שלא מנסה לשעתק את המוזיקה של להקות כמו היומן ליג או אקו והבנימן אלא יותר נוצר בתור מחווה, כיוון שהאלבום עצמו מלא ברפנרנסים למוזיקה שהדובר מאזין לה מאותה תקופה כמו הסמית'ס, שלא לדבר על כך שהפזמון של השיר It's a Game חוזר על המילים שוב ושוב "מעולם לא חשתי כה בודד כמו הרגע בו קראתי שה-Minutemen (להקת פאנק מיתולוגית מהאייטיז שהסולן שלה נהרג בתאונת דרכים) מתים". האלבום עצמו הינו אלבום קונספט המתאר את סיפור אהבתם הנואשת של דידי בלום ופול. זה קצת מעורפל, אבל עד כמה שאני מצליחה להבין האהבה בין השניים נהפכת לבלתי אפשרית עקב הניסיון לחיות בעולם ללא בטחון כלכלי ופוליטי, ובכך הוא משקף היטב את תחושות הקיימות בארה"ב ובטח שגם בישראל, ולכן לטעמי זהו אלבום רלוונטי לימנו למרות הסגנון המיושן שלו, לכאורה. גם בלי קשר לקונספט, יש באלבום שירים חזקים שעומדים בפני עצמם, כגון I'm the Man to Be, שמתאר סוג של משבר גבריות לצלילי angular riffs, שיר סליזי למדי המטריד לבחוסר הנחת שהוא מעורר, הבלדה No Time to Crank the Sun שיושבת באמצע האלבום ומהווה את הלב שלו שמדבר על עזיבה כדי למצוא עתיד יותר טוב יותר, ועל מה שמאבדים בזמן שעוזבים – "תמיד ידעתי שמשהו חסר, תמיד ניסיתי לעזוב, הבייבי שלי הלכה ממני" לקול שירת מקהלת גברים בפזמון, Sad Case שהוא השיר שהכי "נותן בראש" עם ריף גיטרות אגרסבי או השיר שסוגר את האלבום, Careless, בו הדובר שר בהשלמה על אהובתו דידי שהולכת ממנו, ובכל זאת הוא מבקש ממנה "אל תתייחסי אלי בחוסר אכפתיות", סוף עצוב אך ידוע מראש.
Colin Stetson and Sarah Neufeld – Never Were the Way She Was
זהו עוד אלבום שיתופי שניגשתי אליו עם ציפיות גבוהות, בין שני מוזיקאים ממונטריאול. קולין סטטסון בדיוק השלים את טרילוגיית New History Warfare שלו, יצירה שלטעמי הינה יצירת מופת (בייחוד החלק השני, Judges). למי שלא שמע עליו אציין שסטטסון הוא נגן סקספון המתמחה בטכניקת הנשימה המעגלית, מה שמאפשר לו להישמע כמו תזמורת שלמה. הרקע שלו ג'אזי אבל הוא השתתף באלבומי רוק כמו אלו של בון איבר וארקייד פייר, והוא גם עושה שימוש בתיבה קולית המוצמדת לגרונו ובלופר בדרכים מקוריות (בדומה לעוד מוזיקאי קנדי, אואן פאלט). לראות אותו מנגן (לצערי אני יודעת זאת רק מסרטוני יוטיוב) זו חוויה מיוחדת, כיוון שהרושם שקיבלתי זה שהוא לא בנאדם, הוא תחנת כוח. שרה נויפלד הינה כנרת שמנגנת עם ארקייד פייר (ומכאן ההיכרות המשותפת) והינה חברה בלהקת הפוסט רוק Bell Orchestre. לאחר ששיתפו פעולה בפסקול של סרט לפני שנתיים, הפעם סטטסון ונויפלד פנו לפרויקט יותר שאפתני של אלבום מלא שהוקלט כולו בלייב, ללא שימוש בלופים או הקלטות נוספות.
בדומה ללהקת הפוסט רוק הקנדית מאותה העיר (שסטטסון אף ניגן עבורם), Godspeed You Black Emperor! ושלל הרכבי הצד של הקולקטיב, המוזיקה של סטטסון ונויפלד נעה בין הקלאסי לג'אז/נסיוני, ומזכירה לי גרסא נגישה יותר של פיליפ גלאס (במיוחד עם השילוב במודולציות). המוזיקה עצמה נעה בין תחושת דחיפות למלנכוליה, אווירה מסתורית לדיסטורשן רוקיסטי, יש כאן מפגש בין העוצמה של כלי הנשיפה של סטטסטון לכישוף של הכינור של נויפלד, כאשר הקול של שרה נויפלד מתפקד כאלמנט מוזיקלי בדומה לאיך שמייק פאטון שר באלבומו של הכנר אייווינד קאנג. לעיתים הנגינה של סטטסון נשמעת כמו אלמנט אלקטרוני של סינת'יסייזר כמו ב-The Rest of Us, שעליו הוא יוצר רובד נוסף של נגינה יותר ג'אזית, עם שירה נשית מרחפת והכינור שמגביר את המתח יותר ויותר סטייל מעוף הדבורה של רימני קורסיקוב, הקטע הזה הולך ונהיה אינטנסיבי עד שפתאום הוא נהיה כמעט רוקיסטי כאשר הנגינה שלו יוצרת צלילים דמויי ריף גיטרות חשמליות ותקיעות שופר. זהו אלבום פשוט יפה בצורה אסתטית, כמו אצל להקות כמו סיגור רוס או Explosions in the Sky, ולכן גם עבור מי שפחות מתחבר למוזיקה אינסטרומנטלית אני מאמינה שיש לו מה להציע.
My Morning Jacket – The Waterfall
"המפל" הוא אלבום הקאמבק לו חיכיתי מ"מיי מורנינג ג'אקט". אני מלווה את הלהקה הזו כבר זה זמן מה, מאז יצא "It Still Moves" ב-2003, ומערכת היחסים ביננו עברה תקופה לא קלה בתחילת העשור הזה במהלכה הלהקה הייתה בפאזה של ניסיונות סגנוניים שונים, שאני אישית לא התחברתי כל כך אליהם. אבל כמו שקרה עם רדיוהד כשגם הם התחילו להתברבר, אחרי תקופה של חוסר פעילות במהלכה סולן הלהקה ג'ים ג'יימס עבד על אלבום סולו, הלהקה חזרה ב-2015 עם כוחות מחודשים וסאונד יותר מגובש מאי פעם. זוהי לא חזרה אחורנית מוחלטת לסאונד הרוק-אמריקנה שאפיין אותם מקודם, יש שרידים לנגיעות האלקטרוניות הפופיות בשירים כמו I Can't Wait, אבל הפעם זה משתלב יותר טוב עם המוזיקה הרוקיסטית. וכשמיי מורנינג ג'אקט טובים, אז הם ממש מצוינים. הקול של ג'יימס כרגיל עושה דברים מדהימים, נוסק ומחזיק צליל בצורה שמעטים יכולים להתחרות עימו כמו בשיר Thin Line, הנמצא איפשהו בטווח בין שירה רוקיסטית סטייל רוני ואן זאנדט, סולן לינארד סקינארד לשירה של אר' אנד בי סטייל שאגי אוטיס. יש באלבום שירים שפשוט לא נמאס מהם כמו (Tropics (Erase Traces שלו פתיחה מוזיקלית של גיטרות סבניטיז קלאסית ושמתפתח לג'אם רוק לקראת הסוף, או המנונים סוחפים כמו Spring Among the Living בו קולו של ג'יימס חוגג את קיומו – "אני חי שוב, לא חשבתי שאשרוד אבל עכשיו אני חוזר". כמו חבר ישן שיצר קשר מחודש, פתאום הבנתי כמה התגעגעתי למיי מורניג ג'אקט רק כשהם חזרו, וכמה טוב שהם לא ויתרו אלא מצאו דרך לשלב את כל התהליך שהם עברו עם השנים לכדי אלבום כה מהנה.
Torres –Sprinter
באלבומה השני של טורס, שם הבמה של מקנזי סקוט, היא הצליחה להקפיץ את עצמה לליגה של נשות הרוק הגדולות. מה שבלט לי באלבום זה זאת האינטנסיביות הרגשית שהיא מצליחה להעביר בכל שיר, וכיצד כל שיר מתאר באופן מדויק מצב מסוים. בשיר הפותח את האלבום (בו מתארחת שרון ואן אטן), New Skin, היא מדברת על הניסיון הלא מוצלח שלה להשתנות, אולי זה מתייחס לרקע הדתי ממנו היא מגיעה שאותו נטשה, ואכן יש בשיר סוג של תקיעות מסוימת, חזרה שוב ושוב על אותו קטע מוזיקלי התואם את מה שהיא מתארת במלים. השיר מסתיים בדיסטורשן רועם – "מה שהאפילה פוחדת ממנו, האפילה יודעת, אבל אם אינך מכירה את האפילה, אז את היא זו הפוחדת הכי הרבה". בשיר הנושא של האלבום, היא משחקת עם הקול שלה בין שירה שהיא יותר דיבורית בבתי השיר לשירה צלולה ויותר "נכונה" בפזמון כדי להעביר את המסר, שבו היא מדברת על ריצה שהיא בריחה. חוסר היכולת להכיר את עצמה מקשה עליה להפוך לאדם אחר. ב-Ferris Wheel היא שרה "אני אראה לך שלי יש את הבלוז העצוב ביותר", ואכן השיר הזה נתקע בגרון כמו יפחה שרוצה לצאת, ולא מצליחה. לא במקרה כבר השוו את טורס לפי ג'יי הארווי, אפשר למצוא אצלה את חוסר הפשרנות בנוגע למסר האמנותי שלה, הדומה לזה של הארווי. "אני צעדתי לתוך האור החזק ביותר" היא אומרת ב-Harshest Light, היא מדברת על זה שהיא מוכנת לחשוף את עצמה באור לא מחמיא. החשיפה הזו מופיעה בשיר "Strange Hellos" שבו היא מדברת על יחסי שנאה/אהבה לחברה, אשר נפתח במילים:"הת'ר, אני מאוד מצטערת שאמא שלך חלתה בסרטן המוח ואינה זוכרת את שמך", פתיחה שבאמת אי אפשר להתעלם ממנה. זהו בעיני גם אחד השירים הטובים באלבום, שהדינמיקת שקט/רעש שלו לקוחה משיר של נירוונה, והכוח של קולה של טורס הצועק "מה ששלי אינו באמת שייך לך, אבל אני מקווה שתמצאי את מה שאת מחפשת אותו" שנשבר בסוף השיר המהפנט. בכללי, אפשר להגיד שהאלבום הזה מעביר תחושת אי-נחת, למרות קולה הנעים של טורס, יש מתח במוזיקה שנמצא בכל השירים, בין אם הם רועשים או שקטים יותר, המזכיר את המוזיקה של Low, אבל זהו חוסר רוגע מהסוג הטוב, שרק גורם לנו לרצות עוד ממנה.
Richard Hawley – I still want you
שיר של ריצ'ארד הולי זה כמו נוקיה – אמין, מוכר, במבט ראשון טיפה מיושן למראה אבל ברגע שיש לך אותו, תחזיק אותו לכל החיים. כי למוזיקה של ריצ'ארד הולי יש איכות על זמנית, הגורמת לו להתאים לכל הגילאים ולכל המצבים. והשיר הזה ספציפית, המדבר על זוג בגיל העמידה – עם הקמטים בזוויות העיניים והמשקל העודף במותניים – שהאהבה והחשק עדיין נמצאים במבטים שהם שולחים זה לזה, מסוגל להמיס את ליבו של הקשוח במאזינים.
Lianne De Havas – Unstoppable
זה השיר שפותח את האלבום של ליאן דה האווס, זמרת אר נ' בי אנגליה, והוא ישר מכניס את המאזין לעולם שכולו זהרורים וגלאם. יש בשיר הזה שילוב ממכר של שיר אהבה הוליוודי משנות ה-40 עם מלא כלי מיתר עם הפקה וביטים של המאה ה-21, כאשר הבייסליין מאוד בולט (לא במפתיע כיוון שדה האוואס מנגנת בבאס). עם הקלאסה של אדל וקול שמזכיר את ביונסה, ליאנה דה הבאס היא בעיני אחד הדברים הכי טובים שקרו למיינסטרים.
Joanna Newsom – Leaving the City
ג'ואנה ניוסום שוב מפזרת את אבק הפיות שלה, עם פתיחה ימי ביניימית שמתפתחת למשהו יותר רוקיסטי עם גיטרה חשמלית, שילוב מושלם בין ישן וחדש, בין העיר לכפר.
'Thundercat – Them Changes
השיר הזה פשוט פוצץ לי את המוח. הוא אחד מהגורמים שהיוו השראה למאמר שכתבתי במגזין קולומבוס על מוזיקה שחורה מהשנה האחרונה בגיליון מספר 3. הגרוב שלו הוא כל כך מדבק, נגיעות הג'אז משתלבות כל כך טוב באדיבות קמסאיי וושינגטון (שעל האלבום המצוין שלו כתבו אחרים), זה האלבום שמראה שיש לסטיבן ברונר הרבה יותר מה להציע מרק להיות מוכר כ"נגן הליווי של קנדריק לאנאר ופליינג לוטוס".
Kendrick Lamar – To Pimp a Butterfly
To Pimp a Butterfly שיצא בחודש מרץ האחרון, שבר שיאי פופולאריות והוכתר עוד בשבוע בו יצא, על ידי גדולי המבקרים, כאחד מאלבומי ההיפ הופ החשובים שיצאו.
בדרך כלל אני מנסה לקחת תארים ותיאורים כאלה בעירבון מוגבל כדי לא להתאכזב ומודה, עד ששמעתי את האלבום הזה גם לא ממש התלהבתי מלאמאר, אבל אחרי האזנה ראשונית, הבנתי על מה כל ההייפ.
את האלבום התחלתי לשמוע בפעם הראשונה בדרך לסגירת שבת אחת בצבא. מרוב התלהבות פספסתי את הכניסה לבסיס, ותפסתי את עצמי הולכת על אבן גבירול כמו הבחורה הכי באדאס בעיר, בזמן שאני מנסה לפלס את דרכי דרך האינטנסיביות של ההאזנה הראשונית. נראה לי שבכל חיי איחרתי למקומות חמש פעמים במצטבר, אבל כאן זה היה מוצדק לחלוטין.
ואכן, כשנכנסתי קצת יותר לעומקו של האלבום באותה סגירת שבת ושמעתי אותו יותר מפעם אחת, הבנתי שמדובר ביותר מסתם אלבום סוחף שלא נותן לי לשבת ולהאזין לו במקום.
מדובר באלבום עמוס מאוד. עמוס בז'אנרים מוזיקליים, עמוס באורחים, שלא לדבר על הרעיונות והביקורת שמועברת באלבום – על התרבות השחורה, על דיכוי, על חופש, שחרור ומהפכה, ומה לא?
נשמע אינטנסיבי? בהחלט. אבל אלי האינטנסיביות הזאת דיברה.
היה לי כל כך כיף לגלות בכל האזנה לאלבום הזה רבדים שבכלל לא שמתי לב אליהם קודם, והוא נשאר איתי גם אחרי סגירת השבת האחרונה ביחידה.
Bjork – Vulnicura
אחרי סדרה של אלבומים בהם עשתה ביורק ניסויים שונים ומשונים (לא אכחיש, למרות שהיה לי קצת קשה להבין אותם – אהבתי אותם), הגיע לו השנה, בנסיבות מצערות למדי בחייה האישיים של ביורק, האלבום היפה, המרשים, והאישי ביותר שלה מזה כמה שנים לעניות דעתי.
Vulnicura יצא במפתיע כחודשיים לפני הזמן לאחר שדלף לרשת, בניסיון להדוף את הגרסא הפיראטית.
מדובר ב"אלבום שברון לב", כמו שהגדירה אותו ביורק, שהוקלט במהלך ולאחר תהליך הפרידה המייסר שעברה מבן זוגה ב-15 השנים האחרונות ואבי בתה – מת'יו בארני.
בחוברת האלבום, כל שיר ממוקם על ציר זמן של "כך וכך חודשים לפני / אחרי הפרידה".
השיר שתפס אותי הכי חזק בהתחלה הוא Black Lake, לדעתי השיר הכואב והאפל באלבום, שנכתב בסמוך לפרידה.
יש האומרים שאמנות יפה נוצרת לרוב מתוך עצב. קצת קשה לי להסכים עם האמרה הזאת, אבל היא לחלוטין קולעת ל-Vulnicura. ביורק הוציאה את הקרביים החוצה, והתהליך הזה הביא ליצירת אלבום שלם ויפהפה.
Faith No More – Sol Invictus
כשהכריזו על יציאתו של Sol Invictus לא ידעתי איך לאכול את זה. וגם כשהאלבום דלף והורדתי אותו כי לא יכולתי להתאפק, לקח לי כמה ימים ללחוץ על הפליי. נכון, מייק פאטון אמנם המשיך לפעול ולהוציא מיליארד אלבומים במיליון פרויקטים אחרים, אבל בכל זאת, אלבום ראשון של הרכב ותיק אחרי 18 שנה זה לא דבר של מה בכך, ומה אני יכולה לעשות? למרות שאני מאוד אוהבת אותם, ולמרות כל הספקולציות שצפו בעקבות האיחוד של 2009, פיית' נו מור היו חקוקים לי בראש כלהקת ניינטיז שסיימה את דרכה היצירתית כשהייתי בת שנתיים.
החששות התגברו כשהתחיל הקטע הראשון והשקט יחסית, שבדרך כלל לא מאפיין התחלות אלבומים של פיית' נו מור. אותו חשש החל להתפוגג עם השיר השני Superhero. מזל, הם לא התרככו.
בהמשך האלבום, התברר לי שהכל שם: הזעם, הקלידים, המלודיות, העיוותים ובעצם, כל מה שמאפיין את הלהקה.
הנקודה בה האלבום קנה אותי לגמרי והחששות נעלמו כלא היו, הייתה בשיר Sunny Side Up, ללא ספק אחד השירים היותר יפים באלבום. עזבו שנייה את זה שהוא עוסק בארוחת הבוקר של פאטון.
פיית' נו מור עשו את הבלתי אפשרי והוציאו אלבום ראוי וטוב אחרי 18 שנה, ובעיקר, אלבום שנשמע כאילו הלהקה לא התפרקה מעולם.
Courtney Barnett – Pedestrian at Best
זה השיר שחשף אותי למוזיקאית המעולה הזאת. כששמעתי אותו בפעם הראשונה נגנבתי מהקצב, מהגיטרות ובעיקר מהקוליות והאדישות בשירה של ברנט, שבמקרה זה ממש אבל ממש לא גורעת.
מבלי לשים לב, שמעתי אותו בלופים וזמזמתי אותו ימים על גבי ימים.
Atari Teenage Riot – J1M1
גם בשיר הזה התאהבתי ישר בהאזנה הראשונה ומיד חשבתי: "וואו! איזה שיר מגניב!"
תמיד הייתה לי איזו חיבה מוזרה לשירי הארדקור מיליטנטיים, "שירי עצבים", אני קוראת להם, ו-J1M1 בדיוק מתאים לקטגוריה.
Tame Impala – Let It Happen
יש משהו מהפנט בשיר הזה, ואולי בגלל זה אני אוהבת אותו כל כך. משהו שזורק אותך למקום אחר בזמן ההאזנה. בדרך כלל נמאס לי די מהר ממוזיקה רפטטיבית, אבל כאן הרפטטיביות הזאת ממכרת וגורמת לאפקט מיוחד. כנראה הפנוט.
D’angelo and the Vanguard – Black Messiah
האלבום השלישי של ד'אנג'לו פתח מצוין את 2015 – הקול הגבוה והרך הביא מניפסט זועם ואפל, עטוף בקלידים מלטפים וגיטרות עדינות, בהפקה מעולה של קווסטלאב (The Roots), שגורמת לו להישמע הכי מעודכן שיש, ובאותו זמן הכי סול קלאסי שיכול להיות. ד'אנג'לו מספר סיפורים שישבו אצלו בבטן במשך שנים ארוכות, והוא נעזר בחבורה משובחת של מוזיקאים (על התופים – קווסטלאב, על הבס – פינו פלדינו האגדי), שנשמעת כמו להקה מגובשת ומהודקת. עומר אסייס ואני כתבנו כבר על האלבום הזה לפני כמעט שנה.
Noel Gallagher’s High Flying Birds – Chasing Yesterday
התקוות (או החששות, תלוי את מי שואלים) לאיחוד מחודש של אואזיס הולכות ונמוגות, ונואל גלאגר הראה שהוא לא מפחד מדרך ארוכה לבד עם אלבום הסולו השני שלו שיצא השנה. “Chasing Yesterday” הוא נואל גלאגר החדש: הרבה פחות מאוהב בעצמו, יותר פתוח לנסות כיוונים חדשים, אבל גם לא מפחד לעשות הכי טוב את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: בלדות בריט-פופ בארבעה אקורדים. מאז יציאת האלבום גלאגר הקפיד לטנף בכל חודש בערך על אמן אחר (הקרבן האחרון היתה אדל), במה שנראה כמו ניסיון לתפוס כותרות, וזה חבל, כי המוזיקה מעולה ועדיף לתת לה לדבר. הנה מה שכתבתי עליו מוקדם יותר השנה.
והנה שיר שבהחלט לא נשמע כמו אואזיס, או במילותיו של גלאגר עצמו: "זה לא מה שאתם מדמיינים כשאתם רואים תמונה שלי".
BadBadNotGood & Ghostface Killah – Gunshowers
אלבום הג'אז/סול/היפ הופ הזה הזכיר לי השנה למה אני כל כך אוהב היפ הופ. וסול. וג'אז.
Drake – Energy
השנה הבאתי את עצמי להקשיב לדרייק ברצינות בפעם הראשונה, והשיר הזה תפס אותי מהשניה הראשונה ועד הפעם ה 15,000 ששמעתי אותו. פשוט מהפנט.
Kanye West, Paul Mccartney and Rihanna – FourFiveSeconds
החיבור בין מלך הפופ הקלאסי ומלך ההיפ הופ המודרני (בעיני עצמו) לא נשמע בדיוק כמו שציפו ממנו: מקרטני על גיטרה אקוסטית, מלווה מה שנשמע כמו שיר טיפוסי של קניה וריהאנה, אבל יש בחיבור הזה הרבה קסם, הרבה פשטות, ובעיקר שומעים את הכיף.
Benjamin Clementine – At Least for Now
לפני חצי שנה נתקלתי ברשימת המועמדים לפרס מרקורי האנגלי (אותו קטפו בשנים האחרונות יאנג פ'אטרז, אלט-ג'י, האיקס איקס ועוד שמות מוכרים) ומתוך הרשימה המכובדת ההיא – האלבום של קלמנטין הוא היחיד שממש תפס אותי. הקול שלו הפך כל טרק מהאלבום למשהו מיוחד ואופי כתיבת השירים השונה שלו גורם לי לחשוב עליו יותר כעל משורר ולא 'כותב שירים'.
מדובר באלבום בכורה שצלח השנה את בריכת המוזיקה האנגלית היישר אל פרס מרקורי היוקרתי; למעשה האלבום משמש כניקוז הרגשות והחוויות שעברו עליו עד לאותה נקודה בה הוא שיחרר את אלבומו הראשון. הרפלקסיביות הזו איננה מתחכמת ועובדת נפלא הודות לסגנון הכתיבה הכמעט פואטי של קלמנטין, הוא רחוק מלהיות בנאלי או רגיל בשיריו ובאופן הכתיבה; וקולו הברור ומיוחד גורם לשירים להיות נהירים ומעניינים לאורכם ולרוחבם.
Kamasi Washington – The Epic
אלבום שגיליתי במקרה ובמזל גדול; אבל אני מאמין שגם ללא המזל או יד המקרה – הייתי נתקל בו במוקדם או במאוחר, בכל זאת קאמאסי וושינגטון הוא אחד השמות החמים שהופיעו בשנה האחרונה על הדף הראשון של המוזיקה העולמית, אחרי שניגן עם שמות גדולים ממגוון סגנונות בעולם, מג'אז מסורתי ועד היפ הופ (מווין שורטר דרך לורן היל ועד קנדריק לאמאר); סוף סוף הוא איגד את חבריו הטובים, חבורה של מוזיקאים משובחים שעונים לכינוי ה'ווסט קואסט גט-דאון' ויחד הם נכנסו לאולפן והקליטו את האלבום הענק הזה שלא סתם נקרא 'האפי' (שלושה תקליטים, 173 דקות).
למעשה זו היא צלילה די רצינית לעולם של ג'אז עכשווי על שלל גווניו, אפשר למצוא כאן בופ, פיוז'ן, Fאנק, סול-ג'אז, ואפילו כמה קטעי ג'אז ווקאלי מפתיעים. כאשר אין שום צורך לצרוך את האלבום במלואו, כמו שלושת סרטי 'שר הטבעות' – גם כאן יש שלושה אלבומים שונים שעובדים נפלא גם לחוד. עם זאת, בעולם הממהר שלנו, זאת חוויה בלתי רגילה להאזין לו מההתחלה עד הסוף. החל מהשיר הראשון "חילופי המשמר" – שמדבר על חלום שחלם קמאסי על עיר אלוהית דימיונית שעליה ניצב שומר ועל הדור הצעיר והחזק שמנסה לנצח אותו בדרכים שונות; הקבלה נפלאה לשינוי הדורות שהמוזיקה עוברת בג'אז (ובכלל). בהמשך ניתקל ב-Re Run ו- Re Run Home הנפלאים. ועד לקטע המחווה המיוחד והיפה למלקולם אקס (שכולל סימפול נאום שלו שעובד בשיר בצורה נפלאה).
ג'אז מרתיע אנשים, אבל אני באמת מאמין שהאלבום הזה ימצא מקום אצל כל אחד שיתן לו את הצ'אנס.
Boots – Aquaria
מדובר על אגרוף לבטן. לא פחות.
בחור שעבר את הדרך הקשה עד שיום אחד עולם המוזיקה דפק לו בדלת. או יותר נכון ביונסה, שלה הוא הפיק את רוב האלבום האחרון (שנושא את שמה). בוטס עובד מעולה עם מחשב וסאונד מינימלי, ביטים מרשימים, שירה בשכבות ואווירת מדע בדיוני אפלה ומסקרנת. רוב השירים כאן עושים שימוש במעט מאוד 'כלים' ועדיין כל טרק הוא בעל סאונד עשיר ומעניין.
את בוטס הכרתי דרך RUN THE JEWELS שלהם הפיק שיר וביצע את הפזמון הכי טוב באלבום שלהם (Early). מאז הוא הספיק לעבוד עם FKA Twigs (וכאמור ביונסה) והצליח לקבע את מקומו כמטאור בשמי עולם ההפקה האמריקאי. דרך עובדה קשה והתמדה הוא מיצב את עצמו כיוצר ומולטי אינסטרומנטליסט, במאי, מפיק וגרפיקאי שעובד בצורה כמעט אוטונומית על כל פרויקט שלו (את האיפי הראשון שלו Motorcycle Jesus הוא יצר לבד, גם את הסרט הקצר בן השלושים דקות שנעשה לכבוד האי פי הוא כתב הפיק וביים). לכן, בעולם מוזיקלי בו לכל אמן יש שישה מפיקים ועשרה כותבי שירים ולהקה מתחלפת – מעניין מאוד לראות אדם כל כך מוכשר ושונה. אלבומו מרגיש כמו אגרוף לבטן, אחרי שהתרגלנו למוזיקת פופ כל כך ספציפית ומהונדסת – כאן אנו מקבלים מנה גדושה של עולם אחר.
Shye Ben Tzur, Jonny Greenwood & The Rajasthan Express – Junun
ואם כבר עולם אחר – אז הנה מולנו ישראלי שמצא עצמו עושה מוזיקה בהודו ולאחר שנים התיישב לידו ג'וני גרינווד (מרדיוהד) ומסביבם מנגנים הרג'סטאן אקספרס ואת כל הסיטואציה מצלם פול תומאס אנדרסון (המאסטר, זה יגמר בדם, מגנוליה ועוד) ומפיק נייג'ל גודריץ' (רדיוהד). בלתי ייאמן.
יש כאן פיוז'ן של סגנונות שאני אפילו לא יודע לבטא אותם או להסביר, ביג בנד הודי אימתני בשילוב שירה עברית, סופית והינדית, שישיית נשפנים מעולים, תוספות אלקטרוניות משמעותיות (לא מפתיע), מקצבי תופים אוריינטלים (Dholak) ובסך הכל אווירה מאוד משוחררת שנעה בקלות בין שיר לשיר, סגנון לסגנון, כלי לכלי.
מרגיש שהיווצרות ג'ונון חבה תודה להסתדרות הכוכבים בשמיים, פגישת שי בן צור וג'וני גרינווד, חיבורו של פול תומאס לעשיית הדוקו ובסופו של דבר הקלטת האלבום במבצר רג'פוט בן 500 השנים (הודות לברכתו של המהרג'ה מג'ודפור). ללא ספק תנאים מדהימים לעשיית מוזיקה והתוצאה בהתאם.
Sufjan Stevens – Carrie & Lowell
שלושה רבעי השנה עברו מאז שקארי ולואל נולדו לאוויר העולם, ועדיין – כשבא לי להירגע רגע מההמון ומהרעש – אני מתחילה ב-Death With Dignity, נותנת לזרם לסחוף אותי ל-Should Have Known Better, עצירה קלה ב-Drawn To Blood וסיום שמרחיב את הלב בפשטות שלו ב-Blue Bucket Of Gold. הקשבתי השנה לאלבום הזה בארבע מדינות שונות ובכל אחת מהן הוא הסב לי את אותה תחושה של בית: סבלנות, נחמה ואהבה גדולה למוזיקה פשוטה, כזו שנוגעת בלי יותר מדי קישוטים או גרנדיוזיות. תחושה שגורמת לך להרגיש בסלון הבית שלך, בפיג'מה ונעלי-בית, שותה שוקו חם ומאזין.
The Weeknd – Beauty Behind the Madness
מהרגע ש-BBTM של אבל טספאיי יצא, הרגשתי מן תחרות סמויה בינו לבין סופיאן סטיבנס על הלב שלי, ובעיקר על האזניים – מי יקבל יותר זמן שידור בתחנת הרדיו הפרטית שלי. היופי שמאחורי השגעון הוא אחד האלבומים האהובים עליי השנה. טספאיי קיבל על האלבום הזה כמה נזיפות – מיוחצן, מעובד ועתיר סלבס (לאנה דל ריי, אד שיראן). בינינו? זה פשוט אלבום פופ מצוין.
Father John Misty – The Suburbs
אני אגיד משהו מאוד לא פוליטיקלי קורקט: אני לא מחובבי ארקייד פייר. למרות זאת, פאת'ר ג'ון מיסטי או בשמו האמיתי ג'וש טילמן, גרם לי להתחבר לשיר הזה ולתחושה האמריקנית הטיפשית הניו-אייג'ית הסטריאוטיפית המסוגרת והמייאשת שהוא מנסה לחשוף בפנינו. למען האמת, לולא הייתי יודעת שמדובר בקאבר, הייתי לחלוטין מאמינה שמדובר בשיר מקורי של האבא ג'ון. מכיוון שטילמן לגמרי הפך את השיר לשלו והצליח להפיל אותי בהקלטה ביתית ואינטימית, רק הוא והגיטרה – אני מכתירה את השיר הזה כקאבר השנה.
Elliot Moss – Slip
למי שחיכה לעוד ממפעל האלקטרו-אינדי של ג'יימס בלייק, בון איבר ודומיהם – השנה יצא מחדש השיר הזה של אליוט מוס. האלבום המלא, Highspeeds, יצא כבר ב-2014, אבל רק השנה התוודענו אליו במלואו. Slip הוא שיר שנדבק ונמתח אבל ממשיך לספק מלא טעם גם אחרי אינספור האזנות.
Other Lives – English Summer
השנה יצא אלבום חדש ל-Other Lives ולמרות שכאלבום שלם הוא קצת אכזב, English Summer מתוכו הפך להיות אחד מהשירים האהובים עליי של ההרכב המופלא הזה שהוציא תחת ידיו כל כך הרבה יצירות מופת. הקיץ האנגלי הוא המשך טבעי למי שאהב את Black Tables, AM Theme ו-Epic של Other Lives והוא ללא ספק שיר לכל עונה שהיא (אם כי מומלץ ביותר להאזנה בבוקר חורפי מוקדם עם כוס קפה מהבילה).
(Major Lazer & DJ Snake – Lean On (feat. MØ
מייג'ור לייזר מוכיחים לי (שוב) שהם מההרכבים היחידים שמצליחים להקפיץ אותי ולרגש אותי בו זמנית.
Autre Ne Veut – World War Pt. 2
10 השניות הראשונות של השיר נשמעות כאילו עומדת להתחיל פה איזו חפירה אלקטרונית. ואז, לפתע, הקסם מתחיל…
Majical Cloudz – Downtown
שיר אהבה מרגש בפשטותו – כמו שאהבה צריכה להיות.
Tame Impala – The Less I Know The Better
בגלל ליין הגיטרה המעולה, בגלל המילים המגניבות, ובגלל הקליפ היפהפה.
Alaa Wardi – Ya Fata
א-קפלה. בערבית. זה עובד.
The Weeknd – Can't Feel My Face
כפי שצ'ילי גונזלס היטיב לתאר במדויק: זהו שיר על התמכרויות – והוא אכן ממש ממכר.
והמיקס המסכם עם כל השירים:
זהו. מקווים שתהנו ושאולי גם תצמאו כמה דברים שלא הכרתם.
בקרוב המיקס עם כל השירים שהכי אהבנו השנה…
COMMENTS
[…] עליי בעברית. הם הוציאו שני פוסטי סיכום שנה מושקעים: הראשון, שירי ואלבומי השנה של צוות הכותבים המעולה; והשני, […]
[…] עליי בעברית. הם הוציאו שני פוסטי סיכום שנה מושקעים: הראשון, שירי ואלבומי השנה של צוות הכותבים המעולה; והשני, […]
[…] האחרון שלו יחד עם ההרכב – The Boyfriends Perpetual Motion People לאלבום השנה שלי של 2015, וזה אולי אחד הדברים שהקשבתי להם בריפיט הכי הרבה […]