15 גוונים של שקט נפשי // יובל חורי על האלבום החדש של יו לה טנגו – "There's A Riot Going On"

לאחרונה יצא לי לשתף הרבה חברים בהרגשה כזו שיש לי, שיש מין ערך מוסף לחוויית ההאזנה לאלבום טרי, ערך שאינו קיים תמיד בשמיעה של אלבום ותיק (גם אם הוא חדש באוזניים שלי). הערך הזה קשור למעין חווית "כאן ועכשיו" אותנטית. אני אוהב להרגיש שהמוזיקה שאני שומע היא חלק מהפסקול העכשווי שלי, שהיא מתארת את אותו העולם שאני חווה. מובן שיש גם מוזיקה שהיא על-זמנית, וכן מוזיקה שכוחה דווקא בגילה המופלג, אבל קיימת בי גם האובססיה לאתר בזמן אמת את האלבומים שייתנו לי הרגשה של "את זה אקח איתי הלאה".

There's A Riot Going On החדש של Yo La Tengo הוותיקה מסתמן כאחד מהאלבומים האלה. כדי להיות לחלוטין כנה עם מעריצי הלהקה הוותיקים שוודאי קוראים את זה, עלי לציין שעד היום המוזיקה של איירה, ג'ורג'יה וג'יימס הייתה מאוד לטעמי, אך לא הצליחה להיות רלוונטית למהלך חיי. אני בטוח שבקרב אלו שאלבומים כמו I Can Hear Your Heart Beating At Once (ואלבומים נוספים שחלקם יצאו לפני שנולדתי בכלל) כן היו חלק מפסקול חייהם, יהיו רבים שלא ימצאו באלבום החדש איזושהי התפתחות מרהיבה ואולי אפילו ימצאו בו חוסר מעוף. אבל זהו חלק מהיופי בחוויית האזנה אישית. עבורי זו הפעם הראשונה שאני נפגש עם אלבום חדש של הלהקה בזמן אמת, ואין לי בעיה להודות שלעובדת יציאתו ממש עכשיו יש השפעה משמעותית על ההנאה שלי ממנו.

החיבור שלי לתקופתיות שבאלבום נעוץ באופי מוזיקלי שאני מאוד נמשך אליו בזמן האחרון: מוזיקה שמחברת את הרעיונות הכביכול סותרים של שקט ועומס. אני כותב 'כביכול' כי הסאונד של There's A Riot Going On (שאינו בהכרח חדש בעולם היו-לה-טנגו-י, ובכל זאת) מצליח להיות בו-זמנית גם עמוס ברעיונות מרתקים, וגם שקט-שקט-שקט (לא משנה כמה אני מגביר את הרמקולים, זה כמעט ולא מורגש!).

לא מדובר במינימליזם של גיטרה אקוסטית ושירה, או של דממה בסגנון ג'יימס בלייק, או סתם ווליום נמוך. גם לא מדובר באלבום שוגייז, ז'אנר אחר שמצטיין בשילוב הקסום הזה של עומס ושלווה. זהו לחלוטין אלבום שחוצה הגדרות מוזיקליות, ומה שלוקח את זה צעד אחד קדימה הוא הגיוון האינסופי בין השירים השונים באלבום. אין כמעט מרכיבים מוזיקליים משותפים ביניהם, סגנון השירה (והסולן המבצע כל קטע) מתחלף משיר לשיר (והרבה מהקטעים בכלל אינסטרומנטאליים). הכלים המובילים מתחלפים ואפילו רפרנסים וסגנונות ומקצבים. רק דבר אחד עובר כחוט השני בין 15 התחנות של האלבום: אותו שקט 'עמוס' שמדבר אליי בכל כך הרבה צורות.

בצורה הזו, למעשה, מציגים יו לה טנגו מובנים וגוונים שונים של רעיון ה-'שלווה'. לעתים היא נאיבית. לעתים היא חמימה ומלטפת. לפעמים היא בכלל אפאטית, ולפעמים היא אפילו עגמומית. ועדיין מדובר באיזושהי נחת מסוימת. אני נהנה להתייחס לכל רצועה באלבום כאל מעין 'תחנה' בטיול מודרך שמטרתו להביא אדם לצורות השונות בהן הוא יכול לחוות שקט נפשי אמיתי.

הטיול נפתח בקטע אינסטרומנטאלי פשוט, בשם "You Are Here" – שם שמיד העניק לי תחושה של מסע בתחילתו, המסע לגילוי השקט הנפשי. המשך המסע הזה עובר דרך תחנות של מעין מוזיקת 'Laid-Back' מעוטרת בשירה חולמנית כמו ב"Shades Of Blue" ו"Polynesia" המצויינים, של שירים מחוספסים יותר מגובים בסאונד קראוטרוקי (!) כמו "For You Too" ו"Above The Sound", שהשירה היציבה בהם לוקחת את הצליל הזה לכיוון אחר בכלל, קטעים אינסטרומנטאליים קצרים חסרי התרחשויות משמעותיות, וכמה הפתעות של מוזיקה סופר-כיפית ולא מתאמצת, כמו "She May", "She Might" (אולי הקטע הטוב באלבום) ו"Esportes Hotel" העליז.

למרות השוני הרב בין כל רצועה לרצועה, כמעט כל אחד מהקטעים הללו אינו מכיל התפתחויות במהלכו עצמו. כל קטע כזה מתחיל, מתמשך ומסתיים באותו המקום. אבל מדובר כנראה ב-'דריכה במקום' הכי נעימה שיכולה להיות. אני מאמין שמי שיש בו הצורך העז לעצור, לקחת נשימה ולשהות בחוויה כלשהי ליותר מרגע קט, ייהנה מזה מאוד. למעשה, זה כמעט מתחייב שאלבום כל כך נינוח ינוגן ללא 'מתחים' מוזיקליים (והרי לא סתם הם מכונים כך!).

את האווירה המקסימה של האלבום מגבות עוד שתי איכויות שזוהרות למרחק, שגם שזורות זו בזו. האחת היא היצירתיות המתפרצת, כמעט ילדותית, שנשמעת מכל קטע וקטע. בחיי שבהאזנה חטופה, יכולתי לדמיין שמדובר באלבום בכורה של הרכב אינדי צעיר שמשתעשע בכל רעיון מוזיקלי שנזרק בחדר החזרות והופך אותו לשיר. זה כמעט בלתי יאמן שאלבום כזה יצא תחת ידה של להקה שפעילה למעלה מ-30 שנה, שהוציאה תחתיה כבר 15 אלבומים. אבל הבגרות הזו היא בדיוק מה שהופך את הילדותיות (המקסימה) שלהם למספקת כל כך. כי תחת הבגרות הזו, הצליחו השלישיה להוציא אלבום מלא בקטעים נפלאים, לחלוטין לא 'מפוזרים', ובעלי חשיבות רבה כל אחד ואחד. זה מקסים, וזה עושה לי המון טוב על הלב. החיבור בין עומס לרוגע, בין רוח רעננה לבוגרת, מבטא אולי יותר מכל את התקופה הזו בשבילי.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0