הכותבים והכותבות של קולומבוס מסכמים שנה של מוזיקה ישראלית – תשפ"ה

עיצוב: Elad Elharar – Design & Illustration

סיכום השנה העברית הקודמת נכתב כשעוד לא היה ברור מה מותר לכתוב, ואיזו מוזיקה הגיוני בכלל לשמוע. הוא נכתב בהיסוס. אבל האופי של המוזיקה הישראלית שתפסה אותנו השנה הוא אחר. התחושה שעוברת כחוט השני בסיכומים הכותבים שלנו היא שאנחנו כבר לא מרגישים לבד בשיט הזה. לא לבד באימה ובייאוש, אבל גם לא לבד ברצון להחזיק את הראש מעל המים ולנופף בתקווה באוויר, לשמור שהגלים לא ישטפו אותה. יצאו השנה שירים ואלבומים שעוסקים במישרין באבסורד ובחוסר התוחלת של המלחמה. אבל אולי גם השירים שמבקשים בקול רם שיבואו ימים טובים יותר הם לא פחות אמיצים מהם. אנחנו מביאים לכם פה את האלבומים והשירים שקולם הצלול הצליח לדעתנו לגבור על רעשי התקופה. סיכום שנה תשפ"ה של צוות הספינה של קולומבוס – מתחילים…

Stav Achai – Tears In Colours

לאלבום של סתיו אחאי חיכיתי הרבה זמן, מהרגע שיצא הסינגל הראשון ב-2022 הורגש הכיוון שאליו היא ממשיכה אחרי אלבומה הראשון, Plastic Cocoon מ-2020. מבחינה מוזיקלית נטו, אחאי אפשרה לעצמה להביא עוד השפעות ועוד סגנונות לתוך המוזיקה שלה. מבחינה אישית, היא חשפה חלקים שעיצבו אותה כאדם וכמוזיקאית באחת התקופות הקשות של חייה – פטירת אביה, ולאחר מכן תקופת הקורונה שבה ההופעות כמעט ונעלמו. אם תרצו לצלול לעומק תוכלו לקרוא יותר בריאיון שערכתי עימה לרגל השקת האלבום בסוף 2024 – לקריאה.
האלבום נפתח עם הסינגל Coco & Rico, מובל על ידי הפסנתר של אחאי, עובר דרך מערכת רגשות סוערת ומסתיים עם הגיטרה המייללת של רועי אביבי וקולות הרקע, עד הקתרזיס. האלבום מתגלגל בין קטעים אישיים מאוד כמו Road Song הנפלא שנפתח בהקלטה של אחאי וההורים שלה ברגע שגרתי מהילדות; או The Ballad For The Hummingbird הסוחף שנכתב לזכר אבא שלה, שאהב יונקי דבש; ובין קטעים קלילים וכיפיים מאוד כמו Metukot Speed Up או Tagada. האלבום כולו נהדר לשמיעה כהאזנה רצופה, לא משעמם לרגע ומומלץ אפילו יותר בהופעה חיה.
להאזנה

מרסדס בנד – שיר השנה

עם שם מחייב וקצב של הבלאק קיז שפותח אותו, נכנס גל תורן ומדבר על כך שהשנה הוא הבטיח לכתוב את שיר השנה. משם הוא מתגלגל לאוסף של הבטחות שהופכות בתורן לתירוצים ולטענה כי הוא לא משקר ("בנזונה מי משקר. במגילת אסתר, יהודי לא משקר…") בשיר הזה מרסדס בנד לוקחים אותנו למסע קטן-גדול בוייב הישראלי, בתוך כמה דמויות מאד מוחצנות שמתערבבות להן יחד לכדי קלסתרון קוביסטי. הקצב נהדר, ההגשה של תורן מעולה וסולו הגיטרה הדן אורבכי המלוכלך צועק חו״ל וביצה במיסיסיפי, אבל דווקא המילים ישראליות ועכשוויות: הטיול לברנינגמן, האטיטוד של ה-CEO של הסטארטאפ הכי חם, הטנטרה היא מנטרה והסיום עם הסלסול החסידי. שיר כיפי ומעורר מחשבה שהזכיר לי כמה אנרגיה וכריזמה מביא איתו גל תורן למוזיקה. איזה כיף שמרסדס בנד הוציאו אלבום שלראשונה מזה הרבה שנים אני נהנה ממנו מאוד.

אבנר טואג ועלמה גוב – סיבה להמשיך

האלבום של אבנר טואג ועלמה גוב הוא קסם, המביא את הטוב שבשני היוצרים הנהדרים הללו לנקודות מפגש מעניינות במיוחד. ההרמוניות השלובות אחת בשנייה, כל אחד בתורו ולפעמים יחד נותנות תחושה של שלם. הכלים משרים אווירה ייחודית, כמו לעמוד מול גלי ים המתנפצים על סלעים אך לא בזעם, אלא בדרמטיות קולנועית. 'סיבה להמשיך' הוא השיר שמשך אותי לראשונה לאלבום, אולי בגלל התזמון שבו הוא יצא והתחושות שלי בתוך רכבת ההרים שהיא חיינו בשנתיים האחרונות. שנתיים שבהן "הסיבה להמשיך" נוכחת או חומקת מדי יום, תלוי בקצב האירועים והיכולת שלנו להכיל אותם.
על בסיס פריטת גיטרה א-לה לורה מרלינג, מתקבל שיר רגיש המבקש לראות את הקושי, לזכור את התקופות הטובות שאולי עוד יחזרו ולהיאחז במצוף כדי לא להיסחף.

אביתר בנאי – שיחות שלום

המוטיב החוזר בסיכום השנה שלי הוא "בחרתי שיר אחד אבל תכלס כל האלבום די מעולה". אז כצפוי, גם עם האלבום של אביתר בנאי המצב דומה. יש באלבום ובשיר באופן ספציפי שילוב מופלא בין הרגישות הגבוהה של בנאי ובין יכולתו לשקף למאזינים חזרה את רגשותיהם שלהם, גם את אלו שנמצאים מתחת לפני השטח. המקרה של 'שיחות שלום' הוא ייחודי, כי הוא לא רק מחזיר אליי השתקפות של רגשות אלא גם מאיר את הדרך, עם כמה משחקים של משמעויות כפולות, אל אבן הפינה של השיקום שלנו. מתוך המקלט שהוא גם מגן וגם נמצא מתחת לאדמה במקום נמוך וקרוב לעפר, בנאי פוגש (אולי בעת מתקפת טילים או אזעקה מספר אלף) דמויות שונות ומקבל אותן, עם הפגמים שלהן, והן מקבלות אותו. משם תפציע התקווה, השיקום והשלום בינינו שצריך להתחיל את העתיד הטוב יותר שכולנו מייחלים לו. זהו מסר שבנאי מצליח לנטוע גם אצל סקפטים כמוני.

Ester Rada – Better Days

האם אסתר רדא עשתה מעשה צ׳יילדיש גמבינו והוציאה אלבום מעולה בעונת הסיכומים? כן. אולי לא הכול סובב סביב סיכום השנה העברית של קולומבוס (מה, לא?) אבל את השיר הראשון מתוך אלבומה החדש, Zion, שבאמת נשמע כאילו הופק בחו״ל ברמה הגבוהה ביותר, הייתי חייב לכלול בסיכום. האופטימיות שבו לצד הסאונד המעולה, ההרמוניות הגוספליות, הבראס והמשחק עם הסולמות האתיופיים יצרו יחד שיר מושלם. שיר תפילה או תקווה שנטועה באמונה שימים טובים אכן יגיעו. וכשהם יגיעו, הייתי שמח שרדא תהיה זו שתכניס אותן בתרועה עם המקהלה המלווה אותה, וכולנו נוכל לשבת על המרפסת, יחד, ולאסוף את שברי הסערה.

עוזי נבון ותזמורת הקאמרטה בהיכל התרבות – למה לא עכשיו?

חיכיתי להופעה הזו מאז שהאלבום יצא בשנה שעבר, וקניתי כרטיסים מיד כשהיא פורסמה לראשונה. מבחינתי זו לא הייתה הופעה, כי אם מופע, כמעט מחזמר, רק ללא עלילה סיפורית אלא עם שירים בלבד. יש בו דמויות: לנגנים הרבים יש שמות המתאימים לפרסונה שאותם הם משחקים, התלבושות זורקות אותך אחורה בזמן, זמרות הליווי הנהדרות – דינה כץ ואנט פרנסיס, שאילולא ידעתי את שמותיהן האמיתיים יכולתי לחשוד כי הן גלגול נשמות של זמרות יוצאות להקות צבאיות אי שם בשנות השבעים. וכמובן עוזי נבון בעצמו (שוזין, יונתן לוין) שלא יוצא מהדמות לרגע.
הבחירה בהיכל התרבות התאימה גם היא לסיפור, והייתה מכובדת ומסודרת כמו ספת אר-דקו בסלון מסודר מדי. ההצגה הכי טובה בעיר. עוזי נבון לקח אותנו דרך שירי האלבום הנהדר, כולם קאברים לשירים של אריק איינשטיין וארץ ישראל הישנה והטובה, בצורה ססגונית ומדויקת (רועי ויינברג כתב עליו כשיצא בשנה שעברה, פה). כל תו וכל תנועה הותאמו. למרות כמה אתגרי סאונד, בעיקר עם המיקרופונים בחלקים מסוימים של ההופעה, לא הרגשנו לרגע שהוא מאבד את האחיזה בדמות או במופע. יצאנו ממכונת הזמן, מהמבט אחורה של עוזי נבון אל המקום הבטוח שהוא ישראל של פעם, חזרה לתל אביב של 2025 וישראל של היום. תקופה שעוד לא נולדנו בה אבל עוזי נבון, עם הכישרון, היכולות הטכניות והיצירתיות של היום, הצליח לגרום לנו להתגעגע אליה.

חשש אמיתי – האלבום האחרון של האנושות

״הרוק מת״, אוהבים להכריז בכל העיתונים, הפלטפורמות והפידים. ובאמת, תרבות רוק אייטיז-ניינטיז כמו שהייתה כבר לא תחזור. אבל איזו תקופה חוזרת ממש כלעומת שהלכה?
במובן מסוים זה עצוב, כי 'חשש אמיתי' הם כנראה להקה שהייתה מתברגת בטופ סצנת הרוק של הניינטיז לו חבריה לא היו עסוקים אז בשיעורי בית וחוגים. במובן אחר זה לא עצוב בכלל, כי הרוק של חשש אמיתי כל כך יוצא דופן בנוף, הן באלבומים המעולים שלהם והן בהופעות הלייב. אנחנו טוענים את זה כבר כמה שנים אבל 'חשש אמיתי' היא אחת הלהקות הכי טובות בארץ כרגע (אם בא לכם להעמיק, הנה ריאיון שערכתי עמם לרגל צאת האלבום הקודם, ׳החיים שיתחילו בקרוב׳). אני מפצירה בכם להאזין לאלבום האחרון של האנושות, גם אם הוא לא האחרון באמת (בטח ובטח אם כן).
להאזנה

אביתר בנאי – שיחות שלום (Live בבארבי)

כשגרסת האולפן של ׳שיחות שלום׳ יצאה האזנתי לה כמובן. ובעוד חלק מהשירים, דוגמת ׳חלל׳ או ׳מעונה לעונה׳ נכנסו לרשימת ההשמעה שלי, לא הבנתי אותו כיצירה שלמה. רק עם צאת גרסת הלייב פתאום נחתה עליי ההכרה שזה אלבום ענק, מרגש, ישראלי מאוד בהווייתו. במובן מסוים הוא הבבואה שמשתקפת מן העבר השני של אלבום הבכורה הענק של אביתר בנאי.
יש באלבום הזה כמה רגעי התרגשות שהביאו אותי לכדי בכי: החל מ׳אימא שמחה׳ (נו, תמיד כשהוא מספר על אמא שלו אני בוכה), וכלה ב׳תודה למאיר׳ החותם את השיר ׳יהונתן׳. העדות הכי גדולה לכמה האלבום הזה משמעותי עבורי הוא שיום אחד תפסתי את בן השש שלי מזמזם לעצמו באמבטיה ״אני סוף, אני אינסוף״.
אני ממליצה מאוד להאזין לפרק שבו אביתר מתארח אצל אסף ליברמן לשיחה ארוכה וכנה.
להאזנה

שלושה אלבומים טובים שאני רוצה שתדעו שיצאו השנה, אבל שלא הספקתי לחרוש מספיק כדי שייכנסו לרשימה: ׳כתר׳ של מעיין ליניק, ׳אז והרגע הזה׳ של עמית פולק ו׳שירים, כאבי לב׳ של יעל זלינגר.

חשש אמיתי – מנגן יפה

התחושה שלי היא שכבר אמרתי את כל מה שניתן להגיד על האלבום כולו, אבל אם יש שיר אחד שממריא ונוסק כמו לברון שמרחף באוויר, הוא ׳מנגן יפה׳. תאזינו לו. שיר שחזרתי אליו שוב ושוב השנה.

Mike Rauss – Little Mikey

כשחבר שלח לי את Minutes Made of Years של מייק ראוס, הייתי בטוחה שמדובר באמן מחו״ל. רק באמצע האלבום, בשיר Butterflies, פתאום קלטתי שאולי, רגע, האם יש מצב ש…? האלבום הזה בעצם נוצר פה בארץ? מטורף. Little Mikey שפותח את האלבום הוא פנינה של רוגע ושלווה, רק למתוח ערסל בין שני עצי דקל, לעצום עיניים ולתת לרוח ללטף אותך. יאללה, שרק יגיעו הרוח והשלווה האלה. אני ממליצה להתחיל עם מייקי הקטן ואולי כבר להיסחף ולהמשיך לאלבום כולו.

אביתר בנאי – אמא שמחה (Live בבארבי)

עוד מימי ׳שן לידי׳, יש לי חולשה לקשר שבין אביתר לאימו שמחה. בריאיון שנתן הן לגלגל"צ והן לאסף ליברמן, הוא מספר על חוויית ההתבגרות שלו לצד ההזדקנות של הוריו. אני חושבת שכל מי שפגש בחייו בן או בת משפחה חולי אלצהיימר יתרגש עד דמעות מהשיר הזה שבנאי שר מנקודת המבט של אימו:
״מזהה את עצמי בתמונות רוקדת על גגות של נחלאות / כמה יפה שהייתי עכשיו אני ממש באוויר מתפזרת מתרחקת / והרוח נושבת בי הרוח יודעת אותי ואני עפה למעלה / אוהבת את אלה שבאים הלוואי שיבואו יותר / אתה אומר אלה הילדים ואני קמה לרקוד״

ראויים לציון: שני קאברים שיצאו השנה והותירו אותי פעורת פה. אחד הוא ׳BIRDS OF A FEATHER׳ של יוני ליבנה, שמנצח בעיניי את המקור של בילי אייליש (כן כן). ליבנה הוא אחד האומנים המסקרנים ביותר בעיניי ואני מחכה מאוד שיוציא אלבום נוסף מאז ׳הרופא לשבורי לב׳ מ-2017. השני הוא ׳עכשיו׳ של יעל זלינגר שאף הוציאה אלבום בכורה באוגוסט השנה. זלינגר לקחה את ג׳וני שועלי למחוזות האלקטרוניקה ולמרות שהביצוע נשאר קרוב לפני הקרקע, הוא ממכר מאוד.

הפלייליסט השלם עם כל שירי השנה שלי >>>

המסך הלבן מארחים את הילה רוח בלבונטין

הלבונטין היה מפוצץ באנשים שהגיעו לפני הזמן כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה, ובצדק. לפעמים זו נדמית ממש אשליה: איך יכול להיות שמשני אנשים, גיטרה ותוף מרים יוצא כזה סאונד? ובכן, עמדתי בשורה הראשונה ואני יכולה להגיד לכם בוודאות: זוהי לא אשליה, זהו אינו תרגיל, אלו פשוט 'המסך הלבן', וכשהם מארחים את הילה רוח זה צימוד מגן עדן.

טונה – ראפ מטורף / רובים ותלתלים

השנה טונה הצליח לגרום לנו להרגיש לרגע כאילו אנחנו בחו"ל, כשעשה מוב ביונסה או קנדריק, ופשוט הדריפ עלינו שני אלבומים בו זמנית בין לילה, ללא הודעה מוקדמת. זה היה יכול להיות מהלך גימיקי נטו, דרך לגרום לאנשים לדבר על האקט ולא על התוכן. אבל יצא כך שבאמת מדובר בשני אלבומים מעולים, כל אחד בדרכו המעט שונה: "רובים ותלתלים" היותר מלודי ורגוע (הכול יחסי כמובן), ו"ראפ מטורף" שכשמו כן הוא – מפוצץ בראפ באמת מטורף, ובוורסים מרשימים ברמות. שני האלבומים יחד מהווים את היצירה הכי טובה ושלמה של טונה מאז אלבומו "טונהפארק" מ-2017, ופשוט כיף לחזור אליהם פעם אחר פעם ולגלות בכל האזנה עוד ניואנס הפקתי מגניב, חריזה וירטואוזית, טקסטים מרגשים, אירוחים מפתיעים (חיים משה, אני מסתכל עליך יא מלך) או פשוט וורסים שבא לך ללמוד בעל פה ולצעוק באוטו. לא סתם שני האלבומים הפכו מיידית לנושא שיחה לוהט וגררו ניתוחים של כל שורה בקרב קהילת ההיפ הופ בישראל. מבחינת העדפה אישית, אני נוטה יותר לצד של "ראפ מטורף", כי הוא יותר בועט, מרים וסוחף, והטקסטים שם קצת יותר נוקבים, גם מבחינת החיבור האישי ללב שלי ("תחת אש" כאילו נכתב על הזוגיות האחרונה שלי בתחילת המלחמה. טונה, אתה צוֹתַתָּ לנו?!) וגם ברמה הלאומית ("וויו וויו" עם סירנות המשטרה, הטקסט אולי הכי אמיץ ומחאתי על מה שקורה כרגע במדינה). מעטים הראפרים שיודעים לחרוז ולהגיש בצורה כל כך טייט כמו טונה, ובשתי היצירות המשלימות הללו הוא פשוט בשיאו.
להאזנה לראפ מטורף
להאזנה לרובים ותלתלים

ציון לשבח בקטגוריית אלבום השנה:
אופירי ודניאל רובין – מושלמדי
אם כבר הדחקה, אז שתהיה מודעת לעצמה. אמנם זה לא אלבום מלא אלא רק אי.פי עם חמישה שירים, אבל זה ממתק הפופ הכי טעים ומרענן שיצא השנה.

גון בן ארי ופז דמארי – אשכרה מה שקרה

בשנתיים האחרונות, ככל שהמלחמה גוברת המילים מתמעטות, ובזמן שעוד מבצעים צבאיים מקבלים שמות מטומטמים, השפה הכתובה כמעט מאבדת ממשמעותה. כל-כך הרבה רעשים בחוץ, ואצלי בפנים דממה מצמיתה. אני רוב הזמן תוהה לעצמי: האם יש בשביל מה לכתוב עכשיו על מוזיקה? האם מותר לי בכלל?

אז לפני שאצלול לשיר השנה שלי, שלמעשה הוא שגרם לי להתיישב על התחת ולכתוב את כל הסיכום הזה – רגע של אנטיתזה לאיפוס הכוונות: לא קשה לראות את האירוניה בכך שהשיר שזכה במקום הראשון ברוב מצעדי השנה, הוא המנון ההדחקה הקולקטיבית של ששון איפרם שאולוב "תמיד אוהב אותי", הידוע גם בכינויו "יהיה לי עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב…". האמת, שיר חביב בפני עצמו, אבל עצם היבחרותו לשיר השנה בכל תחנות המיינסטרים מעיד בעיקר על היכן אנו חיים: במדינת השכנוע העצמי. אנחנו הכלב המצוייר ההוא מהמימ שיושב בתוך הבית הבוער וחושב לעצמו: "הכול עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". מנגד, השיר שהתמקם אצלי בטופ שירי השנה, הוא דווקא שיר שלא מפחד להתבונן ישירות בלבן של העין של מפלצת הפוסט טראומה המשותפת שלנו. כלומר, הוא כן מפחד, אחושרמוטה – אבל עושה את זה בכל זאת. והוא מכריז על כך כבר בשם השיר: "אשכרה מה שקרה". כן, "זה" קרה, ואין איך להתחמק מזה, כמה שלא ננסה. מהו ה"זה" הזה שאשכרה קרה? או, שאלה טובה.

הדואט מפצלח הלבבות של גון בן ארי ופז דמארי (זמרת שזו הפעם הראשונה שאני שומע את קולה, שבכוחו לבקע את הנשמה) חושף את עצמו בהדרגה. בהאזנה ראשונה קל לפספס את הסיפור שנפרש בפנינו. המשפט הראשון כבר זוקף את אוזניי, אך גם נשמע בתחילה סתום לחלוטין: "היא מתייחסת לאירוע כ'אח שלי זה'". בשלב זה הנפש שלי היא כמו הצפרדע בסיר המים הפושרים, שלא קולטת שהיא הולכת להיות מבושלת לגמרי עד סוף הפזמון השני. וכך, בהרתחה איטית אך מסוכנת, נפרם לנגד עיניי שובל של טקסט פתלתל, על רקע פריטת גיטרה עדינה (מדהים כמה משחקיות מלודית והגשתית מצליח בן ארי להכניס בתוך ארבעה וחצי אקורדים פשוטים שחוזרים על עצמם). המילים נשלחות קדימה בקצב יחסית מהיר, אבל בעדינות מלטפת. יחד עם התקדמות המילים, הכול מתחיל להתבהר: אני זבוב על הקיר בדייט.

זהו דייט עצוב בבר, בין אחות שכולה, שאיבדה את אחיה לאדמת המדינה המדממת, לבין גון בן ארי עצמו, שאמנם הוא לא אח שכול, אבל מה שנקרא – יש לו את הצרות ה"קטנות" שלו. וזה בדיוק מה שהשיר שואל: האם יש בכלל מקום לצרות ה"קטנות" שלנו אחרי השביעי באוקטובר? חלק גדול מאיתנו מתהלך בשנתיים האחרונות על פני הארץ בתחושת אשמה תמידית: אשמה כשאנחנו מרגישים שמחה (איך אני יכול לשמוח כשהם שם?) ועוד יותר אשמה כשאנחנו חשים עצב (מי אני שאהיה עצוב כשאנשים אחרים איבדו את היקר להם מכל?). התחושה הזאת משתקת וממסכת, וקשה למצוא לה מילים. השיר הזה, אולי יותר מכל טקסט אחר שיצא בשנים האחרונות, מעמת אותנו חזיתית גם עם פצע השכול עצמו, גם עם חוסר היכולת לגעת בו באמת (המילה "מוות" לא נאמרת פעם אחת במהלך השיר, לפחות לא בשלמותה), וגם עם רגשות האשמה על כל מה שאינו חוסה תחת מטריית השכול. הוא עושה את זה בצורה הכי יומיומית, אישית וחשופה שיכולה להיות, ללא סיסמאות גדולות – פשוט שני אנשים שבורים (עם ב' דגושה) שמדברים כל אחד את כאבו, כאשר הכאב האחד מנסה לתפוס את המקום הבלתי נתפס בכאב השני, ולהפך. "זו לא תחרות צלקות", מטיחה בו הצלע הנשית בשיר, אבל שניהם יודעים שבתת מודע, זו כן. ומי אמר שצלקת של פרידה צורבת פחות מצלקת של מ'…?

את השיר הזה שמעתי לראשונה בבית לעת ערב והוא פשוט הקפיא את אבריי. כמעט זרקתי את האוזניות לרצפה מחשש להתפרקות לחלקיקים. הפעם השנייה הייתה בבוקר למחרת באוטובוס בדרך לעבודה, ושם כבר נפרץ סכר הדמעות, ופשוט בכיתי בכי אמיתי, קמאי, מוקף באנשים עייפים באמצע פקק מעושן. מאז, כמעט בכל פעם שאני שומע את השיר או מנסה לנגן אותו, חלק אחר בו מציף את עיניי בדמעות. זו תחושה שלא חוויתי הרבה זמן משיר, ועל כן אני באמת חושב שזה שיר "חשוב", עד כמה ששירים יכולים להיות חשובים בימינו. אז אולי כן יש בשביל מה לכתוב.

ציון לשבח בקטגוריית "התמודדות עם שכול":
נועה קורנברג – אפור כמו שאהבת

נונו – כפיים לגזורים

כפיים לנונו, שהצליחה לתמצת את חוסר האונים הקולקטיבי למשפט אחד: "כולנו באותה סירת חרא". אין טקסט יותר פשוט ונכון מזה השנה. בשפתה ההיפסטו-פקאצית הייחודית שפיתחה בצורה מבריקה כבר מהאלבום הראשון (שהיה אלבום השנה שלי כשיצא לפני שלוש שנים), נונו מבטאת את הניתוק שמלווה אנשים רבים – לפחות סביבי – ממה שקורה במדינה, ואז את רגע ההבנה שמה שקורה במדינה לא נפרד ממה שקורה להם, קל וחומר ממה שהולך לקרות לילדים שלהם בעתיד: "זה לא הבעיות שלי / זה בעיות של המדינה שלי / אה. אוו שיט, אז זה כנראה גם הבעיות שלייייי". איזה משפט דבילי ודוקר, שמסכם את כל המצב הדבילי והדוקר שאנחנו שרויים בו. נונו יצרה המנון מלחמה לכל הגזורים שחיים פה, והדרך הכי טובה לחזות באפקט שלו הוא בהופעה חיה, עם קהל שלם ששר את המילים ומרים את הידיים באוויר. רגע התעלות על גל קטן של אושר, בתוך סירת החרא שכולנו נמצאים בה.

ציון לשבח בקטגוריית הגזורים:
אולי דנון – אני לא מרגיש טוב

רותם בר אור מארח את סלומה – מי

ואחרי כל השכול, הסבל והחרא, אני באמת לא יכול לתת לעצמי לסיים ללא שביב של תקווה. יש לי באמת אינסוף הערכה לאנשים שמצליחים לכתוב מילות חיזוק – לעצמם ולאחרים – בתקופות קשות, ורותם בר אור הוא אחד מאותם יחידי סגולה. כמה אופטימיות צריך לגייס בשביל לכתוב בתקופה הכי שחורה של חיינו: "מי יבנה את העתיד אם לא אנחנו מי?". שאלה רטורית עם תשובה אחת אפשרית בלבד – עם כל תשובה אחרת לא יהיה עתיד. לפעמים קשה לראות את זה מאיפה שאנחנו עומדים, מבעד לעשן התותחים, אבל זה באמת תלוי בנו. בקליפ של השיר, יושבים רותם בר אור וסלומה שמלווה אותו בשיר, תחת דגל שעליו כתוב "משיח". כן, בשיר שכולו עוסק ביכולת שלנו לקחת יוזמה, אחריות ולצמוח מן העפר בכוחות עצמנו, מופיע הסמל האולטימטיבי של הכוח העליון – היישות החיצונית הזאת שתבוא מתישהו ותגאל אותנו מכל מה שרע בעולם. אבל זה בדיוק העניין: המשיח הוא אנחנו. והוא לא יבוא, כל עוד אנחנו לא נבוא בעצמנו. אם לא אנחנו מי?

ציון לשבח בקטגוריית "שביב של תקווה":
יוגב גלוסמן ונינט – חוף מבטחים

הפלייליסט השלם עם כל שירי השנה שלי >>>

שני פלג – כל הדברים בעולם רק מבקשים ליטוף

לא נשקר, הייתה זו שנה מנחוסה ברמה שמתחרה רק עם קודמתה. אבל את אלבום השנה שלי בחרתי דווקא כי הוא הביט לשנה הזו בעיניים, והתמודד אותה כמו שמוזיקה אמיצה יודעת. כששני פלג מתסכלת למשהו בתוך העיניים ומתמודדת איתו, זה כמעט תמיד מוציא את המיטב ממנה – בעיניי היוצרת עם היחס הכי שערורייתי בין כמה שהיא טובה לבין כמה שהיא מוּכרת.
היופי הוא שהיא עשתה זאת כשהיא בעצם וויתרה על מה שהיה עד כה הכלי הכי חזק שלה – המילים. העובדה שכל הטקסטים באלבום הם של משוררות, משאיר את פלג עם עבודת ההלחנה, ואותה היא לחלוטין לקחה צעד קדימה לעומת אלבומים אחרים.
כבר בקטע הפתיחה הנפלא 'ובחרת בחיים', כלי המיתר כמו צועקים שזו לא אותה שני של האלבומים הקודמים. כלי מיתר יכולים בקלות להישמע נדושים או מתוקים מדי, אבל פלג שרה את המילים הנפלאות של מאיה ויינברג עם כל כך הרבה כוונה ורגש, ואפילו כלי המיתר נשמעים כנים, אמיתיים והכי במקום שיש.
ב'שיר ארגעה קטן' פלג לוקחת את הטקסט, גם הוא של ויינברג, ויוצקת לתוכו את שני שאנחנו מכירים מהאלבום הראשון, בייחוד בשירה שלה שנשמעת מאוד כמוה וגם מזכירה לרגעים את אתי אנקרי. הלחן של השיר, עם מהלך אקורדים שנע באי־נוחות מבלי להיפתר באמת, נשמע כמו השירים הטובים של פלג מתחילת דרכה. וחשוב מכך, הוא משרת את השיר בצורה מושלמת, וממחיש את תחושת הלחץ שמלווה אותנו בשנתיים האחרונות.
האלבום מסתיים ב'סוף העולם' שנכתב על ידי ארלט מינצר ואין טוב ממנו כדי לחתום את המסע הקצר שהוא האלבום הזה. "אם ניסע לשם נגיע לשם נגיע לסוף העולם, ניפול לתהום", שרה פלג. אלו לא רק המילים שתורמות לתחושת הסוף, גם הפריטה הרפטטיבית של הגיטרה והשירה עמוסת ההד תורמות לתחושה שיכול להיות שהסוף כבר הגיע.
כמו שאר האלבומים של פלג, זה אלבום שכיף להיות עצוב איתו. בעיקר כי הוא מרגיש מאוד מציאותי. ולמרות כל הצער שיש בו, הוא מכיל גם המון רגעים יפים ושמחים. האהוב עליי הוא משפט מתוך שיר הפתיחה: "ובחרת בחיים, בחגים, בזקנה, בחולין. בפשרה, בהצלחות קטנות, בצחצוח השיניים".
להאזנה

ג'ימבו ג'יי – מפרש לבן

את מה שמתרחש פה כבר שנתיים לפעמים באמת אין מילים לתאר, ולמזלנו יש אמנים כמו ג'ימבו ג'יי שמילים בשבילם הן ספורט אולימפי, ועל השיר הזה מגיעה לו מדליית זהב. השיר נפתח עם שתי שאלות קיומיות, "כדאי לי ללבוש ת'מדים? כדאי להביא ילדים?" משם הוא ממשיך לתיאור מפורט ומדויק של המציאות שלנו פה, ונגמר בפזמון עם קביעה "עם יד על הלב, אני עדיין מאמין". המבנה ההגיוני הזה, יחד עם הלחן הפשוט והנפלא של קותימאן, מייצרים פה מפרש לבן מוזיקלי שאכן מציץ מבעד לענן השחור שהוא השנה הזו.

יוגב גלוסמן ומאור אלוש – הבניין האחרון בתל אביב

יש בשיר הזה את כל מה שאני כבר אוהב במוזיקה של גלוסמן. הפקה מושלמת עם ניחוחות של סיקסטיז, סאונד אופייני וקליל שתמיד כיף לשמוע וסולואים קטנים ומדויקים. אבל מה שגלוסמן עשה בכל האלבום הנוכחי בולט בשיר הזה במיוחד: היכולת לכתוב ולנגן דברים עצובים או מורכבים ועדיין להפיק שיר שנשמע שמח ובא לך לשמוע ללא הפסקה.
הקול של מאור אלוש כל כך נעים והוא לחלוטין הנשק הסודי פה. בזכותו זמזמתי במשך חודשיים את המשפט הזה, עם חיוך וראש שנע מצד לצד, למרות המילים שלו: "מעכשיו זה רק, עשן או מלחמה, מה רציתי רק לחצות את השדרה, בלי ליפול בלי להיפגע".

ספיר רוזנבלט וג'ו מלניקוב – פרסה

אם היה קיים פרס ל"השיר המבולגן־מסודר ביותר", 'פרסה' היה זוכה בו ללא תחרות. אין לו מבנה ברור, המילים נעות בין פילוסופיה לרוחניות כמעט דתית, וקטעי החליל של מלניקוב מופיעים בהפתעה, כאילו מתוך חלום. אבל דווקא חוסר הסדר הופך לקסם. כשהם משתלבים יחד עם הפסנתר העדין של רוזנבלט, נוצר קטע שנשמע כמו ספיריטואל ג'אז שאליס קולטריין הייתה יכולה לכתוב אילו עשתה סיבוב בארץ הקודש.

סימה נון – קילומטרים

אם הייתי צריך לבחור שיר אחד שיהיה תעודת זהות מוזיקלית של סימה נון, 'קילומטרים' היה הבחירה המושלמת. יש בו ביט פשוט אבל ממכר עד טירוף, פזמון שמתרומם עם שירה ואווירה פופית במובן הכי טוב שיש, והפלואו החד והמהודק שלה בבתים. הטקסט לא רק רץ חלק על הקצב, אלא גם עטוף בגישה פאנקית וכועסת שמכניסה קונטרה מושלמת לפזמון. בעולם מתוקן, השיר הזה כבר היה כובש את תחנות הרדיו. בינתיים זה אולי עוד לא קרה, אבל אצלי הדיסק הווירטואלי כבר שרוט לגמרי מהשמעה חוזרת של השיר הזה.

Noga Erez – A+ (feat. Ravid Plotnik)

מה אני אגיד לכם, לפעמים כל מה שאני צריך זה קצת היפ הופ אולד סקול. מסוג הז'אנרים שהאהבה שלי אליו לא תלויה בזמן. וכשהוא מגיע מתוצרת מקומית עם התבלינים המקומיים הנכונים זה בכלל מושלם.
הקצב פה מובל על ידי התופים הכי טובים ששמעתי השנה, הפזמון באנגלית של ארז מעלה ניחוחות מבורכים של היפ הופ ניינטיז מברוקלין. ועל כל אלו הלבישו את את נצ'י נצ' עם וורס שהקצב והחריזה בו הם לגמרי A++. השיר מרגיש הכי מקומי שיש, ולצד זאת יש בו את התחושה שכמה מוחות מבריקים עבדו עליו בדיוק כמו על הלהיטים הכי גדולים מעבר לים.

Avishai Cohen – Ashes to Gold

האלבום יצא בתאריך 11.10.24 ולא במקרה. בסיכום הקודם בחרתי באלבומים ושירים שהיו תגובה לאירועי השבעה באוקטובר, ואלה לרוב היו תגובות טריות וראשוניות. פה יש יצירה שהיא יותר שלמה קונספטואלית. Ashes to Gold היא יצירה אינסטרומנטלית ברובה שמורכבת מסוויטה בת חמישה חלקים, קטע שהוא עיבוד לקונצ'רטו לפסנתר של ראוול, וקודה מסיימת בשם 'השבעה', שהלחינה בתו של כהן, עמליה.
היצירה נוצרה בהשראת אמנות קִינְצוּגִי – אמנות יפנית שמתקנת כלי חרס שבורים באמצעות זהב שמותך בין החלקים. היא מדברת על שבר אבל גם על החלמה. מעורבבים בה רגשות שונים: חרדה, אבל, התפעמות מיופי ונחמה. לדעתי אנחנו עוד לא ממש שם, אבל היצירה הזו מקנה חזון לעתיד, חזון מאחד שנותן מקום לתקווה שתצמח מתוך השריפה והאפר.
הביקורות בחו"ל מהללות ומציינות שזה האלבום הכי ייחודי של כהן עד כה. המוזיקה היא תמהיל שנע בין ג'אז, מוזיקה קלאסית מודרנית ומוזיקה של פסקולי סרטים, וכמו החרסים היפניים היא מכילה כל מיני חלקים ואינה נכנסת בקלות לאף קופסה. האלבום נפתחת בנגינת חליל של כהן, שדווקא מוכר יותר כחצוצרן, לצד הפסנתר של יונתן אבישי והקונטרבס של ברק מורי, המנגן בו ככלי קשת קלאסי ולא בצורה האופיינית לג'אז. בהמשך נוספת גם החצוצרה, אבל אז נגינת הפסנתר נעשית דיסוננטית ומאיימת, כמו מוזיקה קלאסית של המאה ה-20. אליה נוספים התיפוף של זיו רביץ שנשמע כמו מארש צבאי שהשתגע, וגם החצוצרה נשמעת כמו חצוצרה בטקס צבאי, אבל הכול מקוטע ולא ברור.
Ashes to Gold יעניין לדעתי גם את אלו שלא מתחברים בדרך כלל לג'אז. אני לא אוהבת להשתמש בשם התואר "מרגש" לתיאור של מוזיקה, לצערי המושג הזה עבר רידוד בתוכניות ראלטי, אבל זו המילה הכי טובה לתאר את המפגש שלי עם האלבום. זו המוזיקה שאנחנו צריכים בזמן הזה, מוזיקה שנותנת לנו דרך לעבד את הכאב על החורבן שהתרחש, ולצד זאת פותחת פתח להמשיך.
להאזנה

אולי דנון – השבר הסורי־אפריקני

הסיבה שבחרתי ב'השבר הסורי־אפריקני' לאלבום השנה שלי היא פשוטה – ברגע שהתחלתי להאזין לו, לא רציתי להפסיק. שמעתי את כל האלבום כמעט בבת אחת. ניכר בו שהוא נעשה עם הרבה מחשבה על איך השירים יסתדרו ברצף, ומהו המסר הגדול שהאלבום מביע. הוא נפתח בשיר הנושא, שנשמע קליל וכמעט שמח מדי עבור שיר שעוסק בהשפעת הגירושים של הוריו של דנון על הזוגיות שלו עצמו. הנושא של הזוגיות והעבר ואיך שניהם מתכתבים זה עם זה ומשפיעים על חייו של דנון, חוזר ומופיע לאורך האלבום. אפילו הקשר לארץ מדובר במונחים של בגידה בבת זוג, בשיר 'מכורתי'.
יש באלבום מורכבות. האהבה כואבת אבל גם יש לה פוטנציאל להיות משהו אחר, מקור לנחמה ולאושר כמו בשיר 'תודה'. מבחינה מוזיקלית, האלבום הזה רגוע יותר בהשוואה לשני אלבומיו הקודמים של דנון. ראיתי אפילו השוואות למוזיקה ישראלית "קלאסית" כמו אריק איינשטיין, למרות שסגנון המילים שונה מאוד. הדבר נובע לדעתי מהעיבודים המוזיקליים של מפיק האלבום עומר שונברגר, שהם יחסית סולידיים וקליטים, לצד כל מיני חיבורים לא צפויים ששומרים על עניין. לדוגמה בשיר האחרון באלבום, 'ולפנינו', מופיע ריף גיטרה בסגנון מזרחי פופי ושהופך לרוקיסטי יותר לקראת סוף השיר. אין ספק שהאלבום הזה הוא עוד אבן דרך משמעותית בהתפתחות היצירתית של דנון ויביא לו קהל חדש.
להאזנה

טייטו אלבה – הכל חלום

גילוי נאות – אני אוהבת כל דבר שהצמד הזה של מירי אלעזר ומיה גולדבלום הוציאו עד כה, הן פשוט מוכשרות להפליא בעיניי. השיר ברור וצלול, עם לחן שנשמע קצת מוכר לאוזן. הקולות משתלבים בהרמוניה ומשרים אווירה רגועה. זהו שיר על הצורך למצוא רגע לנשום, לאסוף כוחות בין הרגעים הסוערים, וזה משהו שאני מאוד מתחברת אליו כרגע.

דניאל וייל – ליקוי החמה

זהו כנראה שיר המחאה הטוב ביותר שהתקופה הזאת הולידה. האנרגיות והזעם שלו מזכירים את השירים הכי מוכרים בז'אנר כמו Killing in the Name of. יש בו שורות שנורות בקצב מהיר כך שקשה לעקוב אחריהן, בדיוק התחושה שנוצרה אצלי בעקבות שטף האירועים הנוראים בשנה האחרונה. הדימוי של הצפת חדשות רעות מופיע בתחילת הקליפ של השיר, כמו ב'תפוז המכני', חדשות המוקרנות מבלי יכולת לעצום את העיניים. הביט של השיר מאוד קליט וממכר, קצת מזכיר לי את 'לוזר' של בק, ולא התפלאתי לגלות שרייסקינדר שותף להפקה ולהלחנת השיר. יש נואשות בשאלות: "איך יוצאים מזה? איך מחזירים אותם?" שאלות שעדיין אין להן תשובה.

תומר ישעיהו – יניב

תומר ישעיהו הוציא בנובמבר אי.פי בשם 'אחרי המלחמה'. אופטימיות, אין מה לומר. מבחינת סאונד מדובר בהמשך של האלבום האחרון שלו, 'בסוף זה אנשים', שהושפע ממוזיקה ערבית. מתוכו שמעתי שוב ושוב את השיר 'יניב' שמתאר את שגרת יומו של חקלאי מהצפון שיוצא לעבוד בין שיגור למשנהו: "פעם זה ליד / ופעם מרחוק /עוד פעם אחת / עד שיבוא סוף".
מבחינת הסטוריטלינג, ישעינו נותן את קדמת הבמה לדמות שהוא מתאר, ולמה שיניב חושב ומרגיש. הוא מזכיר לי את הכתיבה של אהוד בנאי, לדוגמה בשיר 'פלורנטין' של בנאי, וההשפעה ניכרת גם בתמהיל המוזיקלי. ולמרות זאת, השיר לא נשמע כמו העתק של משהו קיים. הוא פשוט פוסע בשבילים דומים לאלו של בנאי, ומגיע למקום דומה. דווקא בתחושה המוכרת הזו שהשיר מעורר יש משהו מנחם ועל-זמני. למרות הנושא הקשה, ישעיהו לא רוצה שנצא בתחושה רעה ומגיש תקווה בסוף השיר – גם אם זו תתרחש רק בתקופה של הנכדים שלנו – שאולי בעתיד תשקוט הארץ.

עומר מושקוביץ – לא זמן טוב

'לא זמן טוב' נשמע כמו פופ קליל בסגנון של נועה קירל. יש בו את כל המאפיינים: אוטוטיון, ביט רקיד, אפילו קצת נגיעות של מוזיקה מזרחית. אבל השיר הזה הוא הכול חוץ מקליל, ומשתמש בהומור סרקסטי כדי לדבר על תופעה חברתית מכעיסה: ההשתקה של קורבנות אונס בתואנות שונות, השתקה שגורמת להיפוך תפקידים ולהתייחסות אל האנס כאל הקורבן ואל הנאנסת כתוקפנית כי היא "הרסה לו את החיים". המהלך שעושה השיר חכם מאוד, הוא לוקח את הקלישאות המיזוגיניות, מגחיך אותן ומראה כמה הדרישה מהנפגעות לא להתלונן כי "זה לא זמן טוב" היא לא סבירה. לצד הקליפ הצבעוני שמשתמש בקלישאות היפ הופ (כמו שוטר שעושה טוורקינג) ומתכתב עם הביקורת בטקסט, ב"הפוך על הפוך" בשפה הפופית – זה אחד מהשירים החזקים שיצאו השנה.

השקת 'הפחד מהריק' של רועי ריק בפסטיבל מנופים, ירושלים

למרות שזו הייתה שנה מאתגרת, הייתה לי התלבטות באיזו הופעה לבחור להופעת השנה שלי. בסוף בחרתי בהשקה הזו שהתרחשה באתר לא שגרתי להופעת, בית 'מחול שלם' בתלפיות, כי הייתה בה תחושה מאוד משפחתית ואינטימית. ריק הסביר שהאלבום הוקלט כסשן ספונטני שבו הוא הזמין חברים להקליט אלבום, כמה ימים לפני שהוא נסע לחו"ל לרילוקיישן. לאלבום לקח זמן להתבשל אחרי שהוקלט, נכנסו דברים באמצע כמו הקורונה, וההפרעות הללו גם נכנסו למעין סרט שצילם ריק על תהליך העבודה על האלבום. הקטעים האלה הוקרנו בין השירים והשלימו אותם, והשילוב של הממד החזותי עם המוזיקה גרמו לחוויה להיות הוליסטית ומעניינת במיוחד. להשקה הגיעו חלק מהחברים שהשתתפו באלבום: דניאל רובין, תומר ישעיהו, וגם הבן של ריק שהשתתף ב'שיר ערש' עם אפקטים אור־קוליים ובועות סבון (והשגחה של אימא), דבר ששימר את התחושה המשפחתית. האלבום עצמו הוא בין היפים שיצאו השנה, חקירה רגישה של איפה ריק נמצא ביחס לחברה הישראלית, מול הזוגיות וההורות ומבחינת קריירה. אני יצאתי מההופעה עם התחושה שאכן התאים להשיק אותו בפסטיבל אמנות.

נונו – מה חוץ מזה

'סטטוס', אלבום הבכורה של נונו, הרגיש כמו סלפי של דור שלם, מה שפעם היו קוראים לו קול של דור. השירים של נעמי אהרוני גל אמנם אישיים, כמו שג'ן זי אוהב, אבל מהדהדים תופעות חברתיות יותר. כל אחד היה יכול למצוא את עצמו מתאושש מפרידה ב'ליבינג דה דרים' או בודק מיילים ב'מסיבת גג'. האלבום 'מה חוץ מזה', שיצא שלוש שנים אחריו, הוא הסלפי של הדור של נונו אחרי ה-7.10. דור שלא יודע להתמודד עם מה שנפל עליו, שמנסה לנווט את דרכו בעולם מלא תסבוכות ואלגוריתמים (כפי שהיא מבטאת ב'דאבל טאפ') ובעיקר רוצה שקט, שיתנו לו לשכב על הספה עם מגבת, כשם שיר אחר באלבום. אם באלבום הקודם נונו הסתכלה החוצה על מה שסביבה, הפעם היא מנסה להבין מה קורה דרך מבט פנימה.
נונו למעשה גנזה אלבום אחר לפני היציאה של 'מה חוץ מזה' בגלל המצב, והשאירה לנו אלבום שבעיניי סוציולוגים וחוקרים יחזרו אליו בעוד עשרות שנים כדי להבין מה עבר על בני ה-20-30, אלה שניסו לבנות חיים בוגרים בין ממ"ד לש.ג. בשנים האלה. את כל המאמץ הכבד הזה היא עושה בקלילות ששמורה רק לכוכבי פופ, על מצע ביטים מגוונים שמעידים גם על התפתחות מוזיקלית.
להאזנה

נועם ענבר – איה רוחי

'איה רוחי' הוא למעשה תרגום של ענבר לשיר Where is My Mind של הפיקסיז. העיבוד המינימליסטי והבחירה לתרגם את הפזמון לערבית לקראת הסיום, מצליחים להפוך אותו ליצירת מופת, שיר שמצליח לגעת ברובד עמוק יותר מרוב השירים שיצאו השנה (ולדעתי אף משלושת האלבומים של 'הבילויים'). בלי הרעש והתופים של הפיקסים, הוא עוצר לשנייה לדבר עם דגים, לחפש שקט ובעיקר את עצמו. המילים מחלחלות אחרת בעברית, במה שמהווה מין המשך ל'פניקס', האלבום הקודם והמצוין של ענבר. יש פה את אותו המרוץ סביב הנקודה שבה הנפש מתנתקת מהגוף. אני לא בטוח שיש כזאת, אבל ענבר לא יפסיק לחפש.

אידיוט! – חלמתי על אמריקה

'אידיוט!', הצמד שמורכב מאורי רוסו ואיתמר לבשטיין, הוא אחד הפרויקטים הטובים ביותר של השנה בעיניי. השיר הזה שונה סגנונית משאר אלבום הבכורה המוצלח 'האמנה החברתית', כנראה בגלל שכמו השיר הקודם פה ברשימה, גם הוא קאבר מעוברת, במקרה הזה ל'Going to a Town' של רופוס וויינרייט. רוסו שר על רעשים של מלחמה בשבת בבוקר וכולנו יודעים על מה הוא מדבר. הוא שר על כך שהוא התעורר לפני בת זוגו, וכולנו יודעים על מי הוא מדבר. התוצאה היא שיר פגיע, אופטימי, מלנכולי-מחויך, שיושב במקום של כבוד בין 'באביב' של מיכה שטרית ל'האם נדע להיוולד שוב מחדש' של יענקל'ה רוטבליט. בחירה בחיים ברגע הכי נמוך. רגע שממשיך כבר שנתיים.

אהוד בנאי – מתחיל להתעורר

אם הייתי צריך לבחור כותרת לביוגרפיה של אהוד בנאי, הייתי בוחר ב'אורחים לרגע'. מצד אחד רפרנס לאחד משיריו הגדולים ביותר, 'זמנך עבר', ומצד שני אולי המהות של בנאי. בוב דילן כתב פעם שפגישה עם בונו מרגישה כמו ארוחת ערב ברכבת, כי אתה כל הזמן בתנועה, וזה המוטיב החוזר בשירים של בנאי. מעכו לצפת, מפקיעין לבית ג'אן, הוא נודד. גם כאן הוא מתאר איך הוא נדד לבית מדרש בעקבות להקת 'צינגלה' והרגיש כאילו הוא נותר בחוץ, מנכש עשבים. הוא ממשיך לְשלב בין הישן (דאב, שליווה אותו עוד מימי הסינגל הראשון 'א יידישע רסטמאן') לחדש, שירתה של משפחתו והקול הקדום שמתעורר. התוצאה, שייתכן והשפיעה על ההחלטה של בנאי להוציא גרסת דאב לאלבומו הראשון, הראתה לנו מדוע הוא אחד הסינגר-סונגרייטר הגדולים שצמחו במולדתנו. בזמן האחרון תהיתי ביני לבין עצמי אם יש 'ישראליאנה', גרסה כחולה-לבנה למה שמכונה 'אמריקנה', ואהוד בנאי הוא כנראה התשובה.

טונה – אמן אמן אמן

האירוע הגדול של השנה בהיפ הופ הישראלי היה צאת האלבום הכפול של טונה, 'ראפ מטורף' ו'רובים ותלתלים'. 'אמן אמן אמן' הוא השיר הראשון מתוך 'ראפ מטורף', שכשמו מעיד על היכולות האדירות של טונה כראפר, וכתוב בצורה של זרם תודעה. בשיר, טונה עובר בין מחשבות, הביוגרפיה שלו ותקווה לטוב ב-200 קמ"ש: "היד מעצמה כותבת טקסט / וזה מתפשט כמו סרט סקס", כתב. התוצאה של התיאור הזה לא יצאה לי מהאוזניות במשך ארבעה חודשים.

הפלייליסט השלם עם כל שירי השנה שלי >>>

יובל מנדלסון והמסע לפולין – המסע בדם

הדבר שאני הכי אוהב ביובל מנדלסון הוא שהוא קצת מזכיר לי את אחי הגדול. נראה שהוא חי עם מחולל אקראיות סודי, שמדי פעם באופן שרירותי לחלוטין פולט איזושהי הבלחה גאונית או קטסטרופלית, אבל בכל מקרה משהו שהיה הופך כל תסריטאי למאושר על הרעיון הגאוני הזה.
אלבום עם דן תורן? מעצר במהלך הופעה בשדרות? פירוק להקת נעוריו באמצעות שיח עם הקהל בהופעה? אלבום שנועד להכין את התלמידים שלו (כי בנוסף לכל זה הוא גם החליט להיות מורה לאזרחות) לבגרות? הפקת סרט האימה/טראש הישראלי הראשון? אפשר לסמן וי על הכול, ובכל זאת, שום דבר לא הפך מעולם לאיזושהי שערורייה מסיימת קריירה, ומנדלסון תמיד נכון לשייט לעבר ההרפתקה הבאה.
אני עוקב אחרי יובל מנדלסון עוד מאז 'ניו יורק-רפיח'. הוא הוציא די הרבה אלבומים טובים מאז: עם 'שייגעצ', לבד, בתור 'יובל המנוול', עם 'המסע לפולין'; אבל האלבום הזה הוא אחד ההיילייטים בקריירה שלו. הוא שנון, מודע לעצמו, ציני ומתרפק. הוא פואטי ופרוגרסיבי לרגע ב'ליל שימורים' וקופץ מיד לרוקנרול ב'בגלל ש' ואז לרומנטיות בדואט עם אור אדרי ב'דבר על עצמי'. הוא מצטט ליינים מוזיקליים שלמים מבלי להיות מביך ובקריצות מודעות שגורמת להרגשה שאתה חלק מהבדיחה. אם לא יצא לכם עדיין להתעמק במוזיקה שלו, זה אלבום נהדר להתחיל איתו את הטיול עם מנדלסון ו'המסע לפולין'.
להאזנה

אביתר בנאי – יהונתן

אני מסתכן פה באמת, ומגלה שלמרות שאני אדם של אלבומים מעולם לא התחברתי לאלבום שלם שהוציא אביתר בנאי. כן, גם לא לראשון. אמנם כמעט בכל אלבום שלו מציצים רגעים שבהאזנה להם אתה מבין את הסיבה שבגללה בני האדם התפתחו עם אוזניים, אבל לצלוח אלבום שלם שלו תמיד הרגישה בשבילי יותר משימה שאני צריך לעשות מאשר מסע שאני יוצא אליו בציפייה. 'שיחות שלום' שבר את הרצף. זה אלבום מושלם, ובתוך כל זה 'יונתן' הוא השיר שתפס אותי מיידית.
הוא מתחיל בתור שיר פרידה/הלל ליונתן גפן. השורה הראשונה של השיר נבטה מהספד של בת מחזור שלו מנהלל, אבל היא משמשת לתיאור פואטי של החלק היצירתי בחייו, המילים והשירים. הטקסט האוהב, הלחן הזורם, והתחושה המלטפת שההפקה מלאת כלי ההקשה והבוסה נותנת, הופכים את השלם הזה למשהו גדול יותר: אהבה לדור של יוצרים ומוזיקאים, מושאי הערצה, קולגות וחברים שגם זוכים בהכרה בהשפעה עליו ועלינו.
הפזמון השלישי מופשט מהתופים ושולח אותנו הלאה, למישור הרחוק והעמוק של אומנים והשפעות שכבר לא איתנו: אריק, שמוליק, אורי זוהר, וכשהלב שלנו כבר נצבט, השורה האחרונה מסתיימת באופן מצמרר בתודה לדוד יוסי ולאח מאיר. אביתר בנאי כבר כתב כמה שירים שנכנסו לכולנו ללב. 'יונתן' מצטרף אליהם באופן כל־כך טבעי שאף אחד אפילו לא שם לב שהוא ממלא שם עוד חדר.

הילה רוח – תביאו יותר

'תביאו יותר' יצא לא מזמן, אבל הוא מצליח להכיל בתוכו את כל התעוקה והמועקה של ילידי שנות ה-80 שסיפרו להם פעם אחת יותר מדי שסוף העולם עומד להגיע. רוח מגישה אותם על גבי ביט אדיש א-לה מובי של ימי play, שהופך ליותר ויותר אינטנסיבי לצד הטקסט של השיר.
הילה רוח מתחילה בתיאור ההווה וגולשת לרשמים משנות התשעים, אבל איכשהו נראה לי שהשיר הזה יצליח לשמור את הרלוונטיות שלו כל עוד הדברים במדינה הזאת נראים לא סבירים בשום צורה. או במילותיו של הפזמון: "מלחמה, הסלמה, מגפה, מי סופר, לא נדפקתי מספיק, תביאו יותר."

נדב אזולאי וגיל נמט ב'אזור'

זה לא חדש שאני אוהב מוזיקה באר־שבעית. אני לא יודע מהו הגורם שהופך את המוזיקה באזור לקורצת מעבר לעובדה ש"זה האזור שלי", אבל בסוף זה עובד. גם בהופעות מול קהל, שתיים מההופעות היותר טובות שהייתי בהן אי־פעם הן של להקות באר שבעיות: האחת היא 'צנזורה' שנמצאת בשנת חורף כללית ומדי פעם מגיחה להופעת פתע באיזשהו מקום, והשנייה היא של נמט/אזולאי. אם לומר את האמת אני לא בטוח מתי ראיתי את ההופעה הספציפית הזאת, יתכן שזה היה בשנה שעברה. לוח הזמנים שלי משובש, וכל מה שקשור למציאות נמצא במושב האחורי כבר קרוב לשנתיים. אבל היות והם עדיין באותו סיבוב ההופעות, מבחינתי זה בהחלט נחשב.
החיבור בין אזולאי לנמט עובד על הבמה בכל רמה ולא רק בנגינה. נמט מאחורי מערכת תופים וסינת'י צמוד נמצא צמוד לאזולאי במרכז הבמה. בין השירים הם מנהלים שיחה אחד עם השני ועם הקהל באופן שמזכיר חזרה אינטימית מול חברים ולא הופעה מול כמה מאות אנשים. ההרכב כולו נהדר ומדויק (יוסי שטרית, דודו חמד, נדב שטרית ואילון אמסילי) ומשאיר מקום אחד לשני, והכול ביחד נותן את התחושה שהקהל הוא משתתף פעיל באירוע ולא רק צופה. אם יש לכם עדיין הזדמנות לראות – אל תפספסו.

הפלייליסט המלא עם כל שירי השנה שלנו >>>

פלייליסט עם שירים נבחרים מאלבומי השנה שלנו >>>