התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, צילום פיני חמו
השנה התזמורת האנדלוסית אשדוד חוגגת את שנת השלושים להיווסדה, ובמסגרת זאת עלתה סדרה מסקרנת של מפגשים מוזיקליים, עם אירוחים של מוזיקאים ממרוקו ומאיראן. אני נכחתי בקונצרט הקודם של התזמורת, 'פרס', שבו הופיעו מוזיקאים איראנים גולים לצד לירז צ'רכי וניסים לוגאסי, וזו הייתה חוויה ייחודית. הקונצרט הסוגר את הסדרה יארח שני מוזיקאים שמרבים לנגן יחדיו, הפסנתרן עומרי מור ונגן הסקסופון אבטה בריהון, ולצדם גם נגן הרבאב המרוקאי עזיז סוסי, שינגן מוזיקה אמזיגית מאזור דרעא.
אלעד, נכחתי בקונצרט הקודם שלכם, 'פרס'. האם החיבור עם המוזיקה הפרסית היה מאתגר עבורכם?
"האזור הזה של מוזיקה פרסית, הוא אזור שהתזמורת לא נגעה בו אף פעם. סגנון הכתיבה של סהבה (מוטלבי, נגנית טאר ומלחינה, צ.פ.), סגנון הנגינה, היו מאתגרים. אני שמח שעשינו את זה כי זו הייתה מוזיקה ממש טובה, והקונצרט הוציא מהתזמורת דברים שהיא לא רגילה לעשות. זו תמיד השאיפה שלי, לגרום לתזמורת לעשות דברים שאינם דווקא אזור הנוחות שלה".
בהקשר של הקונצרט הקרוב, גם האתיו־ג'אז שמביא אבטה בריהון הוא לא בדיוק אזור הנוחות.
"בדיוק, למרות שאם אני מסתכל בצורה כללית ביותר, גם הסגנון של עומרי, הסגנון של אבטה והסגנון של עזיז, שבא ממרוקו, איכשהו נוגעים בדרך כזו או אחרת במה שאנחנו עושים. כי בתזמורת אנחנו בעצם מתעסקים במוזיקה ממרוקו, אלג'יריה וטוניס, אותם אזורים פחות או יותר. המקצבים מוכרים לנו. איפה נכנס הטוויסט? למשל במקרה של עומרי, השימוש בהרמוניות ג'אז, בייחוד בסגנון החריג שלו, זה משהו שהתזמורת צריכה להתרגל אליו. למשל עם עזיז קצת יותר קל לנו, למרות שגם זה סגנון שלא הרבה נוגעים בו. עזיז הוא נגן של מוזיקה אמזיגית, של שבטים בֶּרְבֶּרִיים מדרום ומזרח מרוקו וגם השפה שהוא שר בה היא שילוב בין שפה אפריקאית לערבית. אבל זה קרוב אלינו כי זה עדיין מרוקו. ואז מגיע אבטה, והסולמות של מוזיקה אתיופית הם סולמות זרים לחלוטין. ועדיין, בהשוואה לקונצרט הפרסי יש פה איזושהי קירבה. קירבה מקצבית, קירבה של היגיון מוזיקלי, זה עדיין מאתגר מאוד אבל קרוב".
תוכל להרחיב על עזיז סוסו? איך נפגשתם, איך התבצע החיבור בינו ובין שאר הנגנים?
"עזיז הוא מישהו שאני מכיר הרבה שנים, יצא לי להיפגש אתו כמה פעמים כשהיינו במרוקו. הוא בחור צעיר ומוכשר, המוזיקאי היחיד מאלה שמתחזקים את הסגנון העממי הזה שהוא גם נגיש לעולם המערבי. מרבית המוזיקאים שמתעסקים בסגנון הזה, בקושי מדברים ערבית. הם מדברים בשפה המקומית שלהם ומאוד מאוד מסורתיים. לעומת זאת הוא בחור צעיר שגילה את המערב, את האנגלית והאלקטרוניקה, הוא עושה דברים לחלוטין מודרניים מתוך הסגנון הזה, אבל כמובן שהוא גם מומחה בסגנון שלו, המסורתי. תמיד היה לי רצון לשתף אתו פעולה, בין אם זה באופן אישי פה בארץ, או עם התזמורת.
מבחינתי, מה שאני עושה עם התזמורת בשנתיים האחרונות הוא להפגיש אותה עם אמנים שיצא לי להיתקל בהם ולעבוד איתם בצורה אישית, לפני שהגעתי לניהול התזמורת. אמנים שהם יחסית פחות מוכרים פה, אבל מלאים בכישרון ובמוזיקה טובה, ועזיז ממלא את המשבצת של מערב היבשת. אם מסתכלים על אפריקה, עזיז מייצג את האזור הכי מערבי, אבטה מייצג את האזור הכי מזרחי ועומרי הוא בדיוק האמצע. חלק מהצבע הייחודי של עומרי, מלבד היותו ג'אזיסט, הוא העיסוק במוזיקה אנדלוסית. הוא אמור להיות הדבר שמתיך את הכול ביחד, החולייה המקשרת".
להתיר את הפלונטר
התוכנייה שלכם משדלת להביא קצת מכל דבר, גם מהמוזיקה הקלאסית וגם מהפופ, גם מהקודש וגם מהחול. איך משחקים את המשחק המורכב הזה? להיות נגישים אבל בו־זמנית לא לרדד את העושר של מסורות עתיקות, שהן אולי פחות מוכרות לקהל הרחב?
"זה תמיד הקונפליקט. מצד אחד אתה יכול להגיד 'אני רוצה לעשות הכי מסורתי שיש', או לחלופין 'הכי אמנותי שיש', ומצד שני יש לך את הקהל. אני נוקט בגישה של תמיד לחדש לקהל, להביא לו משהו שייכנס לו טוב לאוזן. להביא לו משהו גבוה, מורכב יותר ולא מוכר, אבל גם לדאוג להנגיש את זה בדרכים כאלה ואחרות, כדי שהקהל יוכל להעריך ולהכיל את המוזיקה. שהוא יוכל להגיד: 'אוקיי, עכשיו כפו עליי קונצרט שאני לא מכיר בכלל, ועשיתי מנוי לארבע סדרות בשנה, ויש פה סדרה שאני בכלל לא מכיר'. כן, כפו עליך סדרה, אבל היא מאוד טובה, תהנה.
זה פלונטר שצריך להתיר. מצד אחד אני לא רוצה להאכיל את הקהל בכפית ולהיות נגיש מדי, ומצד שני גם לא להקשות עליו מדי עם הרמה. במקרה של הקונצרט הפרסי הבאנו את לירז, שהיא יותר נגישה, מהדור החדש עם צלילים ותנועות מוזיקליות שהאוזן הישראלית המערבית רגילה להן. למרות שחלק הגדול בארץ אכן מגיע מארצות ערב והמזרח, בתודעה ובחשיבה שלנו, אנחנו מאוד מערביים. אנחנו לא גרים במרוקו, במצרים או בעיראק. הצלילים שאנשים גדלו עליהם פה הם כבר צלילים הרבה יותר מערביים. גם לבוא ו'לתקוף' את הקהל מראש עם הארדקור פרסי, זה לגרום לו לסבול. יכולנו למשל לעשות קונצרט שכולו ג'אז. אז קטע אחד, הקהל יהיה בסדר איתו, קטע שלישי, נו די, קטע רביעי – הקהל כבר לא יידע מה רוצים ממנו. אז עזיז אמור לאזן את זה, אמנם הסאונד שלו מאוד מתוחכם ווירטואוזי, אבל עדיין אלה צלילים שקצת יותר מוכרים לקהל. גם הצליל האתיופי, יש המון קירבה בינו לזה המרוקאי, מבחינת מקצב, יש ליינים דומים מסוימים".
דיברת קצת על מוזיקה אמזיגית. בשנים האחרונות יש עניין גובר במוזיקה הזו ובשוני שלה מהמוזיקה הערבית. האם יש לך רצון להכיר מוזיקה לקהל מוזיקה שונה מהמוזיקה המרוקאית המוכרת יותר, ולהרחיב את מנעד הסגנונות?
"הקהל המרוקאי יודע מה זאת מוזיקה אמזיגית. כלומר, אני לא בטוח אם הוא יידע לזהות שירים ספציפיים או יצירות, אבל הסאונד מוכר, זה לא משהו מהירח. יש אוכלוסיות ענקיות בארץ, בכללן אבא שלי למשל, שמגיעים מהאזורים האלה במרוקו בדרום, מאזור הכפרים. לא כולם באו מקזבלנקה ולמדו באליאנס. אבא שלי מדבר בשפה הזאת. פה 'שְלוּחִית' נהיה כינוי גנאי, אבל זה שם של שפה. כשאומרים 'שְלוּח' זה מישהו שמגיע מהשבטים האלה ודובר השפה, והסגנון מאוד נוכח בתרבות המרוקאית הכללית. אז נכון, הוא שונה מהמוזיקה הערבית, הוא שונה מהמוזיקה האנדלוסית שהיא הקלאסית של מרוקו, אבל זה ממש נדבך תרבותי חשוב במרוקו".
מגניב שיש לך פשוטו כמשמעו שפה משותפת עם עזיז, בניגוד לאנשים מערביים שמגיעים למרוקו לאזורים הכפריים ואולי יתקשו לנהל שיחה.
"זה נכון, אבל מה שבולט לי כשאתה מגיע לאזורים הכי נידחים שם, איפה שלא תגיע הם מבינים אותך ואתה תבין אותם, זה איכשהו קורה. האנשים מאוד רוצים לתקשר כל הזמן. בשנים הראשונות שהייתי מגיע למרוקו, ולא הייתי דובר ערבית טובה אז (כיום אני שולט יותר טוב בערבית־מרוקאית), אני זוכר שלא הייתה לי שום בעיה לתקשר. אפשר להכניס מילה בכל מני שפות – ערבית, אנגלית או צרפתית – והכל מובן".
בלי משקפי שמש
כפי שציינת, אתה מונית למנהל אמנותי של התזמורת לא מזמן, לפני כשנתיים. אבל אתה גם צמחת מתוך התזמורת, היית לפני כן כנר ראשי. איך הדברים האלה מסייעים לפרספקטיבה שלך לגבי פעילות התזמורת והתכנונים לעתידה?
"אני גדלתי עם התזמורת הזאת, והייתי הכי צעיר בפער כשרק הצטרפתי. כולנו באנו עם המוזיקה הזאת מהבית, אבל הנגנים האחרים היו בגילאים של אבא שלי. כשאני יצאתי מהתזמורת ללמד מוזיקה, בבית הספר מקאמאת בצפון, או בירושלים, או בבית ספר מזמור; התעסקתי בצורה הכי אנוכית שיש בלמצוא אנשים שאני אוכל לנגן איתם את המוזיקה הזאת עוד הרבה שנים קדימה. קלטתי שאין לי עם מי לנגן, הדור הזה הולך ונעלם לא יהיה לו שום המשך. כיום גם בתוכניות האמנותיות של התזמורת חשוב מאוד בעיניי להביא קהל חיצוני ולמשוך אותו דרך האיכות האמנותית, כי הקהל שלנו מתבגר ומתמעט, אותו קהל שצורך אנדלוסית נטו ולא רוצה שום דבר אחר. השאיפה שלי היא שגם קהל הבית יבוא, אבל גם קהל מבחוץ שרוצה להקשיב למוזיקה יפה, אמנותית וברמה גבוהה.
מכיוון שהיית בקונצרט הפרסי וודאי שמת לב שהתזמורת צעירה, הנגנים כולם הם הדור החדש של המוזיקה. מהפרספקטיבה שלי, חזרתי לתפקיד הזה כדי להגדיל את התנועה של מוזיקאים צעירים שבאים ומנגנים מוזיקה שורשית, מתוך הסתכלות של חמש־שש שנים קדימה. אני לא יודע אם עדיין אהיה בתפקיד הזה, אבל אני רוצה לקוות שנשארים מספיק מוזיקאים צעירים וטובים וככה הדבר לא ייעלם. במסגרת הפעילות שלנו ולציון שלושים שנה גם פתחנו קונסרבטוריון אנדלוסי, כדי שנוכל במסגרתו לחנך דור אפילו יותר צעיר, את דור הילדים והנערים, ולקיים את הפעילות החינוכית של התזמורת לאורך כל השנה. דימוי של נגן בתזמורות אנדלוסיות, או נגיד תזמורת רשות השידור של דודו מוסא, היא של מישהו מבוגר מאוד, עם משקפי שמש, מנגן על עוד או קאנון. ועכשיו הקהל פוגש נגנים צעירים, בדיוק כמוהו, לא משנה מה העדה ומה הנראות, כולם חלק ומנגנים ביחד".
הקונצרט 'ממערב למזרח' של התזמורת האנדלוסית אשדוד יתקיים בכמה ערים בארץ בסוף מאי ותחילת יוני, כל הפרטים כאן.
אלעד לוי. צילום: עוז ברק
COMMENTS