להקת 'מורה חיילת', הלוא הם דנה קסלר ויוני כדן, היא מלהקות האינדי הייחודיות בארץ ומוותיקות הלייבל "פית/קית" הזכור לטוב. כעת השניים חזרו עם 'מאוחר', אלבום חדש שיצא כשש־עשרה שנים לאחר אלבומם הראשון, ועשר שנים אחרי האלבום 'מורה מחליפה', מעין להקת אחות של 'מורה חיילת'. 'מאוחר' הוא אלבום שונה בנוף זירת המוזיקה העצמאית העכשווית. הוא מלוכלך, מלא בגיטרות משוננות ומילים על חרדה בעת הנוכחית. אבל יש בו גם הומור בשפע, על החיים כאדם בוגר, על המציאות המשתנה בעידן פוסט קורונה/מלחמה ועל היפים שמעריצים את גרייטפול דד ולא מוציאים את הראש מהסמארטפון.
האלבום הראשון שלכם יצא ב-2009. מה גרם לכם להוציא יחד אלבום חדש כל כך הרבה זמן אחרי?
דנה: "זה קרה קצת במקרה. אחרי האלבום של 'מורה מחליפה' מלפני עשור, כל אחד המשיך בחייו ובפרויקטים המוזיקליים שלו. האלבום הזה נולד בתקופת הקורונה בתור פרויקט שבו ניגנתי וכתבתי שירים עם אלי לס, והיה ניסיון לשלב אותם בכל מיני הרכבים שונים. זה לא נמשך יותר מדי זמן עקב אילוצי החיים ובעיות לוגיסטיות, כל אחד התפזר לכל קצוות הארץ ונהיה יותר קשה לנגן יחד. בשלב מסוים נשארתי עם ערימה של שירים ויוני הציע שאגיע לאולפן שלו בחיפה לעבוד עליהם ואיכשהו זה הסתדר. גם כשנפגשנו לקח זמן בגלל המרחק והאילוצים של כל אחד, שגרמו למרווחים בין כל סשן להיות ארוכים".
יוני: "ועם זאת אני חייב להגיד שמבחינת העבודה על השירים עצמם זה לא לקח הרבה זמן. ידענו מה אנחנו רוצים ודי תקתקנו את זה".
נשמע שעל אף שהאלבום נפתח במילים "כבר מאוחר / לא הספקנו שום דבר", הספקתם לא מעט. כל אחד בחייו ובפרויקטים שלו.
יוני: "זה שיר שנכתב בעקבות תהליך העבודה שבו דנה מגיעה למשל באחת־עשרה בבוקר, עד שמתחילים לעבוד ועושים הפסקות באמצע כבר מגיעה השעה שלי לאסוף את הילדות מהמסגרות, ואנחנו תופסים את הראש ואומרים לעצמנו שלא הספקנו כלום. וכמובן שזו גם תמצית התחושה הזו בכל מקרה במובן הכרונולוגי".
דנה: "וגם במובן האפוקליפטי. זה שיר שכתבנו במהלך העבודה על האלבום אז הוא נוצר בהקשר האקטואלי הנוכחי ולאו דווקא בקורונה. זו התחושה שתמיד יבוא סוף העולם, כל פעם מכיוון אחר, ולפני שהוא ייפול עליך אתה חייב להספיק דברים. אני מרגישה שזו הבנה שנוצרת גם ככל שאתה מתבגר וגם לאור המציאות של כולנו לאחרונה, שכל הזמן מזמנת לנו התמודדות חדשה".
מאז האלבום הראשון, שיצרתם עם אריאל קליינר, הפכתם משלישייה לצמד. זה השפיע על הכתיבה או הסאונד של האלבום?
דנה: "שני האלבומים הקודמים היו תוצר של עבודה משותפת של להקה. עושים חזרות, ואז קובעים הופעות ואחר כך נכנסים לאולפן ומקליטים אותם. עכשיו מכיוון שעבדנו כצמד ויוני ניגן על רוב הכלים ועשה את עבודת ההפקה והטכנאות, רוב האלבום התבסס על עבודה באולפן".
יוני: "היינו צמד לפני שהיינו שלישייה. בזמנו קליינר הצטרף אלינו והכול היה מאוד טבעי ואורגני, אבל הכתיבה של השירים התבצעה לפני. עכשיו כבר לא הייתה להקה שמופיעה אז המטרה לא הייתה לתעד או להקליט חוויית נגינה חיה. מצד אחד, החוקים של הלהקה מאוד ברורים מבחינה אסתטית. מצד שני, לא רצינו שזה יישמע אותו הדבר. אז באלבום הזה ניסינו לשלב גם סאונדים אחרים, סינת'ים וכו', שהם גם חלק מהעולם שלי ושל דנה ושלא היו באלבומים הקודמים".
הסאונד שלכם באמת מאוד מובחן. אני בעיקר מרותק מתפקידי הגיטרות והעיבודים שלכם שנשמעים מאוד שבורים ועקומים. ספרו לי קצת על תהליך הכתיבה של השירים.
יוני: "הרעיון הוא להשלים אחד את השני. התפקידים של שנינו לא צריכים לעמוד בפני עצמם, אבל שהשלם הזה תמיד יהיה מורכב מסך חלקיו. אם דנה מנגנת משהו עקום, אני מנגן משהו ש"ממשמע" אותו וגורם לו להישמע הגיוני ולהיפך. כשהיא מנגנת משהו ישר או יותר מדי ישר, אני מנגן משהו שמעקם אותו ונותן לו פרשנות מחדש. זה נותן מרווח ומאפשר להוסיף אלמנטים מעניינים אחרים. אנחנו מנסים לשמור ששנינו לא נדרוך באותו המקום רוב הזמן".
דנה: "אני חושבת שכמו אצל כל מוזיקאי, אנחנו משתדלים להיות מחויבים לרעיון שהמוזיקה תביע את מה שהטקסט רוצה לומר. בעולם הטקסטואלי שמעניין אותנו וגם בגלל שאנחנו עובדים יחד הרבה זמן, אנחנו יודעים אילו מילים יתאימו לאיזו מנגינה עוד לפני שכתבנו את הטקסט לשיר. אנחנו מוצאים את הקושי והאירוניה בכל דבר, כי זה גם מה שאנחנו יודעים הכי טוב להוציא אחד מהשנייה בשירים שלנו. עם זאת, שנינו אוהבים ומושפעים מהמון מוזיקה שלא בהכרח נופלת להגדרה של אינדי ולו-פיי. זו לא המוזיקה היחידה שאנחנו אוהבים, אבל אנחנו מאמינים שהסגנון הזה נכון מאוד לשנינו ואנחנו מתכתבים איתו, כי זה מה שיוצא מאיתנו באופן טבעי גם במסגרת המגבלות הטכניות".
יוני: "מראש מה שאנחנו מסוגלים להוציא מעצמנו אסתטית לא מנסה להתחרות בתחושת ה"גדול מהחיים" שיש במוזיקה אחרת. אני חושב שהטקסטים של דנה נשמרים מפני אמירות גדולות על החיים, או מהיומרה לדעת יותר ממי שמקשיב לשיר".
אני מרגיש שהרבה מהטקסטים שלכם מתארים פחדים ותחושות פנימיות בזמן אמת. אבל יש ב'מאוחר' גם הרבה שירים שהכתיבה בהם דווקא מתבוננת החוצה, למשל 'רוטשילד'.
דנה: 'רוטשילד' הוא אחד משירי הקורונה המובהקים באלבום. כתבתי אותו בזמן אחד מהסגרים כשהייתי עושה הליכות בחוץ רק כדי לצאת קצת מהבית. הלכתי על רוטשילד הלוך וחזור וראיתי שנהייתה שם סצנה מטורפת של צעירים שעושים פיקניקים על השדרה ומזמינים אונליין מוצרים ייעודיים לפיקניקים, וכל זה קורה בזמן שכולנו בתוך מגפה. ראיתי את זה בתור סוג של הדחקה. הפער בין כך שכולנו מתמודדים עם הדבר וספונים בבית, לבין הניכור שחוויתי כשראיתי כמה זה זר לי, יצר תחושה מאוד סוריאליסטית. ההתבוננות בשיר בעיניי מקרינה על משהו פנימי שהרגשתי באותו רגע, שנבע ממה שראיתי בזמן ההליכות האלה".
בתור ותיקי פית/קית, כשאתם רואים לייבלים ופרויקטים עצמאיים שמתרחשים היום במרחב האלטרנטיבי בארץ, אתם מרגישים שהכשרתם את הקרקע באיזשהו אופן?
יוני: "היינו איזושהי חוליה בשרשרת כמו שפרויקטים נוכחיים הם חוליה בשרשרת, ובסך הכול כרונולוגית אנחנו היינו לפני. כל אחד עושה דברים אחרת. אני לא חושב שזה בהכרח קשור אלינו. טבעי שיהיה יותר מזה ככל שעובר הזמן. פית/קית הייתה ספציפית בעניין של לעשות מוזיקה בעברית, ופחות "כמו בחו"ל". היינו אוסף של אנשים שהרגישו סוג של Misfits, שהתחברו בעיקר למוזיקה בעברית בלי קשר לסגנון מסוים או לסגנונות מחו"ל. או שהתחברו לזה באופן חלקי, אבל לא סיפק אותם לעשות משהו בינלאומי".
דנה: "הייתה תקופה בארץ שאנשים חשבו שעברית מתאימה רק למוזיקה מהמיינסטרים, וסאונד של גיטרות רועשות מתאים לשירה באנגלית. אנחנו לא עשינו את זה ושרנו בעברית. ומצד שני יש היום יותר אינדי בעברית. יכול להיות שזה קשור אלינו ויכול להיות שזה גם פשוט תהליך טבעי שקורה".
האלבום יצא בקסטה בלייבל של הסירופ ואפשר להזמין אותה דרך עמוד הבנדקמפ שלהם
COMMENTS