Homeקולומבוס

היופי שבחלל הריק /// יובל קראפט נפרד מדייויד לינץ'

הוא אמנם היה קודם כל במאי קולנוע, אבל המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מיצירתו של האמן הענק הזה

Photo by Michael Parzanka, wikimedia

אם יש שיעור אחד עיקרי שלקחתי מדייוויד לינץ' ויצירותיו, הוא שבאומנות לא תמיד חייבים להבין הכול. להיפך: אי הידיעה או חוסר ההבנה הן הפתח לאפיקים חדשים ואינסופיים של פרשנות והבנה של יצירה. במילים אחרות, המעבר מהטקסט לסאבטקסט. בספרו 'לתפוס את הדג הגדול' הוא כותב: "זה אבסורד כשיוצר של סרט צריך להסביר אותו במילים… אתה לא זקוק לדבר מלבד היצירה עצמה… אנשים אומרים לפעמים שיש להם קושי להבין סרט מסוים, אבל אני חושב שהם מבינים הרבה יותר משהם חושבים, כי כולנו בורכנו באינטואיציה. יש לנו את היכולת הנפלאה לחוות דברים באופן אינטואיטיבי".

ואכן, ביצירותיו הקולנועיות והטלוויזיוניות, לינץ' הרבה להתעניין ולעסוק בעיקר במה שמעבר או מתחת למודע, בנפש האדם ובפחדיו. יש יותר רגש שמובא אל המסך בעזרת דימויים מופשטים מאשר מהלך סיפורי קונקרטי ורציונלי, דבר שאולי הרחיק אותו מהקהל המיינסטרימי, אבל בו זמנית סחף אחריו מיליוני מעריצים מושבעים וביסס את מעמדו כאחד האמנים החשובים של זמננו.

זה כמעט אנדרסטייטמנט לציין את לינץ' בהקשר של השפה האמנותית הייחודית שפיתח. סרטיו (וכמובן 'טווין פיקס' האגדית) הם בו זמנית שיר הלל וגם קינה לאמריקנה ,למנטליות ולחלום האמריקאי (תרתי משמע). הוא מפרק את הפסיכולוגיה שלו לגורמים, עד שאי אפשר באמת לנסח במילים סדורות את החוויה שמולך. אלה סרטים שבהם האימה היא פנימית ונובעת מהאישי, ובאותה עת הם חומלים, מלודרמטיים ומרגשים עד דמעות. הם אנושיים מאוד על אף הסוריאליזם האבסטרקטי שהם שוחים בו, וזו באמת הגדולה של דייויד לינץ'. אמן שיוצר כמעט בלעדית על פי הרגש המנחה אותו, ושהאסתטיקה בכל דבר שנגע בו היא מעל לכל.

לטבוע בציור שמן

למעשה, לינץ' היה אמן רב תחומי. חוץ מהיותו איש קולנוע טוטאלי, התעסק לינץ' גם בציור (הוא התחיל כצייר לפני שבכלל התעניין בקולנוע), צילום, כתב כמה ספרים והיה גם מוזיקאי. ובכלל לא רע, למרות שמעולם לא החשיב את עצמו למוזיקאי באמת. בהרבה מסרטיו הוא היה אחראי גם על עיצוב הסאונד, ובסוף שנות השמונים ותחילת התשעים הפיק יחד עם אנג'לו בדלמנטי, מלחין הבית של רוב יצירותיו, את שני האלבומים הראשונים והאייקונים של ג'ולי קרוז, שאיתה שיתף פעולה פעמים רבות בהמשך. חוץ מהמוזיקה בסרטיו, הוא הוציא שני אלבומי סולו מהפנטים ב-2010 ו-2013, שהילכו על התפר הדק בין אלקטרו-פופ חולמני לבלוז מאובק. לטעמי האישי, שם נחשפות איכויות אוונגרדיות אמיתיות ויוצאות דופן של האיש, והם מלאים בשירים פשוט מדהימים. מספיק להקשיב ל-The Line It Curves מהאלבום The Big Dream, כדי להבין את התמות שחוזרות לאורך כל חייו כיוצר. שיר ארוך ומתפתל שנבנה באיטיות, ומושתת על יסודות של שטיחי סינת'ים רזים ומחוספסים, וליריקה שהיא טייק אפל על הסכריניות הסבונית שמצויה בשלל עבודותיו. הוא התנסה גם בג'אז, באלבום הסורר של ההרכב Thought Gang, שלו ושל אנג'לו בדלמנטי. האלבום הלביש על הסאונד הלאונג'י והחלקלק שהיה מוכר מטווין פיקס גם ג'אז חופשי, רעשים מהקלטות שטח וספוקן וורד. אולי היצירה המוזיקלית הכי ניסיונית שלו.

לאורך חייו ועד יומו האחרון לא הפסיק לינץ' ליצור. אפילו בשנה שעברה יצא אלבום משותף שלו עם הזמרת קריסטבל, בשם Cellophane Memories (שיתוף פעולה שני של השניים, לאחר אלבום קודם שלהם מ-2011). האלבום מלא בהזיות אמביינטיות שהאזנה להן היא כמו לטבוע עמוק בתוך ציור שמן. הוא מינימליסטי ועם זאת מלא רבדים שמתגלים ככל שמקשיבים לו יותר. לטעמי, זהו אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו ב-2024.

אני מנסה להיזכר בפעמים הראשונות שצפיתי או האזנתי ליצירה של דייוויד לינץ', ומה תפס אותי בהן. ב"מלהולנד דרייב" צפיתי בפעם השנייה שעות ספורות לאחר הצפייה הראשונה, כשהייתי לקראת סוף התיכון. זה נבע מהסקרנות הרבה שהוא עורר בי, ובעיקר מהעומק הרגשי המתפרץ מתוכו. השיר הראשון של לינץ' ששמעתי הוא Star Eyes. שיר עלום יחסית שבו הוא מתארח כזמר, מתוך The Dark Night of the Soul, האלבום המשותף של דיינג'ר מאוס וספארקלהורס מ-2010. זה שיר מושלם מתחילתו ועד סופו. יש בו ביט אלקטרוני קטן, אינטימי ולא יציב בעליל, שנושא על גבו את קולו הגבוה והמקרטע של לינץ', כשבכל תיבה נחשפת מילה אחת נוספת. כשמחברים את כל המילים למשפט המשמעות נותרת מעומעמת, וספק אם בכלל הגיונית מבחינה תחבירית. בכל פעם שאני שומע אותו, הוא מוכיח לי שוב את אותו עיקרון חשוב: לא חייבים תמיד להבין הכול. בחלל הריק שבו מתקיימת מערכת היחסים בין היצירה, ליוצר שלה ולקהל, שם טמון כל היופי.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0