את סתיו אחאי אני מלווה כמאזין מהרגע שקראתי על האלבום הראשון שלה, Plastic Cocoon, בכתבה של יותם זיו בעיתון הארץ על קולות מעניינים וחדשים בג׳אז הישראלי. החיבור שלי אל המוזיקה שלה התחיל מיד עם הלחיצה על כפתור הפליי הווירטואלי. אולי תזהו אותה מאחורי הקלידים של ג׳יין בורדו, הלהקה שהיא חלק בלתי נפרד ממנה בשנים האחרונות, או בקליפים של נגה ארז וג׳ימבו ג׳יי. אבל פרויקט הסולו שלה, הטריו שעכשיו הוא כבר רביעייה, הוא זה שישבנו לדבר עליו. באלבומה השני, Tears In Colors, שיצא בנובמבר האחרון, אחאי לוקחת אותנו למקומות אישיים, לחלק ממסע ההתפתחות שלה כמוזיקאית וכאדם מבלי להתפשר על פסיק בדרך.
המוזיקה שלה מיוחדת, היא משלבת הרבה סגנונות שהיא אוהבת, לרבות רוק, פופ, ג׳אז ומוזיקה קלאסית, ובבסיס הכול יש את הווירטואוזיות שלה על הקלידים. זו וירטואוזיות חמה, שמעבירה רגש ותודעה באופן שאינו רק מכני וטכני. לכך היא מוסיפה מקצבים נהדרים ומגוונים, והתוצאה היא שכל קטע הוא כמו סיפור עם עלילה, קונפליקט וקתרזיס בסופו. אחאי מחוברת למוזיקה שלה והמאזין נסחף לחיבור הזה – גם באלבום הראשון, וגם באלבום החדש.
סתיו, נינגת ועודך מנגנת בהרבה הרכבים ועם אמנים שונים, Feu Marinho, איה זהבי, אריק אבר, נגה ארז וג׳יין בורדו. המוזיקה של כל אחד מהם שונה מאוד מהמוזיקה שאת יוצרת בעצמך. איפה את מרגישה שאת מוצאת את עצמך יותר? או שמבחינתך אין סתירה?
"אין סתירה בכלל. ואני מרגישה שבג'יין (בורדו, ד.כ.) גם למדתי שיעור של פשטות שהייתי צריכה אותו. התהליך שעשיתי, אני חושבת שהוא קורה להרבה אינסטרומנטליסטים, אולי מוזיקאים בכללי. ככותבים צעירים, כותבים עם איזשהו רצון להוכיח, בתחכום שלפעמים לא נחוץ לנשמה. הנשמה רוצה פשטות מסוימת. עם המוזיקה שלי יש לי משהו אנרגטי. משהו שיוצא מהבטן כשאני מלחינה, ואין לי את זה עם שום מוזיקה אחרת שאני מנגנת".
אני חושב שהחיבור שלך עם המוזיקה מורגש מאוד באלבום.
"כן. לא משנה בכמה פרויקטים אני עסוקה, זה התכלס. מה שגורם לי לקום בבוקר מהמיטה. אם דיברנו על חלום, אז זה החלום. להמשיך לעשות את זה. ליצור, לשחרר, ליצור, לשחרר. שאלו אותי פעם, אם יש לי חלום לנגן במקום מסוים. אם יש לי איזו פסגה כזאת, ואין לי מדיסון סקוור גארדן או פרימוורה שאני מרגישה שאני צריכה לסמן עליהם וי. אני רוצה להגדיל את הקהל ולהמשיך לעשות את מה שאני מאמינה בו ואוהבת".
אני יכול לראות איך המוזיקה של ג׳יין בורדו שהיא פופית באופייה, מביאה במוזיקה שלך משהו פופי במובן הנגיש שלה.
"חשוב לי להיות נגישה. אני אוהבת שירים ואני גם מאוד אוהבת מוזיקה אינסטרומנטלית ויצירות מורכבות, אבל אם אין מלודיה, קשה לי. אני מרגישה שהנשמה רוצה מלודיה. כשאנשים אומרים לי שאני עושה ג'אז, לפעמים קשה לי עם ההצהרה הזאת, אתה מבין? כי אני מרגישה שאלו שירים, פשוט בלי מילים. המילה אינסטרומנטלי לפעמים מעייפת אותי. אני רוצה שזו תהיה מוזיקה שגם אנשים שהם לא מוזיקאים או שבדרך כלל לא מאזינים למוזיקה כזו, יגידו: 'וואלה, אני בדרך כלל לא מקשיב למוזיקה בלי מילים, אבל מה זה אהבתי'. זו המטרה".
בכל הקטעים שלך כמעט, יש מוטיב של שינוי. הם מורכבים משני חלקים, ולעתים שלושה, ששונים באופן מהותי אחד מהאחר. לפעמים יש איזו חזרה לחלק הראשון בסוף, ולפעמים לא. ולמרות שהחלקים עשויים להיראות מנותקים בהתחלה, הם בסופו של דבר משתלבים בצורה חלקה. מה עומד מאחורי זה?
"שאלה פילוסופית. אני אוהבת. בתהליך של הכתיבה, כל שיר הוא קצת אחר. יש איזה מומנט בתהליך, כשאני מזהה שהשיר הולך למקום אחר, מעין תפר כזה. אני לא מחפשת כל פעם איך לשבור בכוח, זה קורה באופן טבעי. זה מזכיר לי את המבנה של בית ופזמון בשיר: לפעמים הם דומים, ולפעמים הם שונים לגמרי. אני לא חושבת מראש על המבנה, אבל באופן טבעי לפעמים יוצא לי מבנה קלאסי של שיר: בית – פזמון; ולפעמים מבנים יותר מורכבים. אני חושבת שזה גם בגלל שהתחנכתי על מוזיקה קלאסית, שם יש יצירות מאוד ארוכות, עם המון מעברים ונושאים שונים. באיזשהו מקום, אני לוקחת את הפורמט הזה ומתמצתת אותו. לפעמים אני מרגישה שמדובר בשירים, ולפעמים אני מרגישה שהם קצת כמו סיפורים קצרים".
https://www.youtube.com/watch?v=MIJwG0j2tHc
בשונה מאלבום הקודם, אלבום הבכורה, הפעם יש השפעה אלקטרונית הרבה יותר מורגשת. מאיפה זה הגיע?
"אני חושבת שהרשיתי לעצמי יותר להביע. מבחינת מה שאני אוהבת לשמוע, ההשפעות שלי הן ממש לא רק קלאסי. אני אוהבת רוק ופופ, מוזיקה אלקטרונית".
זה הגיע גם ממתן אגוזי שהפיק איתך את האלבום?
"היה לי מין חלום כזה של טריו פסנתר. המילה 'חלום' חוזרת הרבה, אני חושבת שעברתי תהליך כדי להרשות לעצמי לצאת מהפורמט של הטריו. זה התחיל בזה שאביבי (רועי אביבי, ד.כ.) התארח לקטע אחד באלבום הראשון. הוא הגיע לאולפן עם הפדלים והאפקטים שלו, והיה ממש כיף להתעסק ולחקור סאונדים שונים. עוד לפני האלבום, ניגנו את הקטעים כבר תקופה בלייב ובעצם חקרנו את הכיוונים האלה כבר לא מעט זמן.
אני כותבת ללהקה, לאנשים שלי. לקח לי רגע למצוא אותם, וברגע שזה קרה, היה ברור שזה זה. אני ממש חושבת עליהם כשאני כותבת תפקידים. ועם זה מגיעים גם קטעים של רוק, פופ ואלקטרוני. דברים שבאלבום הראשון היו בחיתולים, פה קיבלו יותר במה.
אני מאוד ספציפית במה שאני רוצה, אבל במקביל גם נותנת חופש. בניגוד לג׳אז שאני יכולה להגיד לשחר (חזיזה, ד.כ.) תעשה מעבר, והוא יעשה בכל פעם משהו אחר, פה יהיו מקרים שאני אתעקש על אותו דבר. אם פתאום מישהו מנגן תפקיד אחר, יש את 'המבט של סתיו', הם צוחקים עליי. זה בצחוק, אבל ברצינות. לפעמים יש הערות שמרגישות קטנוניות, אבל אני מרגישה שהמוזיקה היא בפרטים הקטנים".
מאיפה הגיע השם של האלבום?
"אפשר לומר שהוא בא אליי, הרגשתי שזה השם שצריך להיות. נתחיל מהתחלה. אבא שלי נפטר. היינו חברים מאוד טובים וזה היה מאוד קשה, וגרם לי להיפתח לרגשות בצורה אחרת. הרגשתי שהוא מתקשר איתי בהרבה דרכים, שלפני כן לא האמנתי שהן אפשריות. אני מאוד מרגישה אותו, ואפילו מדברת אליו לפעמים, וגם תמיד מדליקה לו נר נשמה בבית. זה היה כל כך עצוב, ובאיזשהו מקום זו גם הייתה מתנה. אני לפעמים אומרת לעצמי 'מי אני היום בלי זה? בלי כל מה שלמדתי מזה?'
שם האלבום הגיע אליי כשגרתי במושב. זה היה ממש בשנת האבל, מלא בכי והתמודדויות. אני לא הייתי בן אדם שבוכה, לא הייתי ברז שנפתח, ופתאום נפתחו כל הסכרים. הייתי בטיפול באותו זמן וגם הייתה הקורונה ולכן פחות עבודה, אז הרגשתי שאני מאוד חווה את האבל, ולא מדחיקה אותו. קיבלתי אותו ככה. ואז ממש ראיתי את זה, הרגשתי את זה, כמו שאני לפעמים חווה צלילים כצבעים, ממש הרגשתי שלכל בכי יש צבע אחר. בכי של געגוע הוא שונה מבכי של אשמה. כל הגוף חווה את זה אחרת לגמרי. הייתי מחוברת לרגשות בדרך שאף פעם לא הייתי. ואז זה הגיע: Tears In Colors, פשוט ככה. וגם הקונספט של התמונה הגיע לראש. אם התמונה באלבום הראשון הגיעה אחרי המוזיקה, ממש הרבה אחריה, פה השם הגיע יחד עם התמונה כיחידה אחת. מיד ידעתי איך רציתי שהתמונה תראה, עם הצבעים שיש להם וייב קצת יפני, ודמעות לא מצוירות אלא כמו מודבקות".
יש קטעים שמוקדשים לאבא שלך באלבום. למשל שמתי לב שב-Road Song יש הקלטה שלכם.
"Road Song הוא מין שיר מסע אישי. יש שם תזכורת גם לאימא וגם לאבא בהקלטה. כתבתי אותו כשאבא שלי עוד היה בחיים. לא הייתה איזו מחשבה ספציפית להקדיש לו אותו. היום אני מרגישה שזה כן קשור, שוב, לכל התהליך של האבל שדיברתי עליו קודם, והוא תמיד נמצא שם כחלק מאותו מסע אישי. השיר השני הוא The Ballad For The Hummingbird. אבא שלי ממש אהב יונקי דבש. תמיד במרפסת עם הקפה של הבוקר, הוא היה מחפש את יונקי הדבש. זה היה הקטע שלנו. בלוויה שלו כתבתי לו וקראתי לו שאני מחפשת אותו בכל יונק דבש, ואמשיך לחפש אותו.
יום למחרת, אח שלי ואני עושים סיבוב בקיבוץ שבו הוא נקבר, ומיד חוצה יונק דבש כחול נוצץ ונעמד על פרח, מסתכל עלינו. אנחנו מסתכלים עליו והוא מסתכל עלינו דקות ארוכות. לא היה לנו ספק שיש כאן סימן ממנו. מאז שהוא נפטר אני רואה יונקי דבש ברגעים משמעותיים, וזה גורם לי להרגיש קרובה אליו. השם הוא במקור בעברית: ״הבלדה ליונק הדבש״, והייתה לי התלבטות איך לתרגם אותו לאנגלית, כי אני מרגישה שהשיר הזה ממש סיפורי, ובעברית הוא עבד לי יותר טוב. אז זה מה שיצא".
אם כבר בלדות, יש באלבום בלדה מאוד יפה – "Goodbye Danny Boy". שיר שתפס אותי ממש מתחילתו.
"זה שיר אהבה לדניאל, שהיה בן הזוג שלי וגם הבסיסט בהרכב, יש קטעים באלבומים שהוא מנגן בהם. היינו ביחד שבע שנים, כן, והחלטנו לפצל את דרכינו. זה התחיל כ'דני בוי', כי היינו ביחד שכתבתי את השיר. שיר שנכתב מאהבה, והפך לשיר פרידה. גם השינוי של השם, התוספת של ה-Goodbye, גרם לי לשמוע אותו אחרת. מעניין שציינת את 'דני בוי'".
למה?
"אני חושבת שזה משהו עוד מהשיעור שלי, איך להיות פשוטה. לפעמים כשאני מרגישה שאני אולי פשוטה מדי, וזה היה אחד השירים האלה. ואז התגובות מבחוץ אישרו לי שלא. מבחינת הלחן, עוד לפני ההפקה, זה היה שיר פשוט. ככה אני רואה אותו. אבל לא פשוט במובן הזול של המילה, אלא לא מסתבך ולא מתחכם. ממש חלק מהשיעור הזה, איך לפשט ולהבין את עצם הדבר".
את כבר עובדת על הדבר הבא?
"כן. האלבום השלישי כבר בעבודה, מרגיש לי שהוא הולך להיות יותר לכיוון רוק וקצת פופ. אני הרבה פעמים נותנת רפרנסים בחזרות, 'יאללה פרושיאנטה', או רפרנס לנירוונה והניינטיז אבל גם פופ ואפרוביט. יהיה מגוון גדול. מקווה שאוציא אותו כבר השנה".
היו הרבה קטעים יפים של גיטרה באלבום הנוכחי.
"כן, והאלבום הנוסף הוא אלבום גיטרה בעברית".
מפתיע! אלבום גיטרה בעברית עם שירים שאת כתבת והלחנת?
"התחלתי לנגן גיטרה בשנים האחרונות. כל החיים היו לי יחסים מורכבים עם הגיטרה. בכיתה ז׳ או ח׳ כשכולם מנגנים סולואים ניסו ללמד אותי כל מיני דברים, וחשבתי, 'גיטרה זה לא בשבילי'. אבל בשנים האחרונות אני מבינה שכל דבר שאני רוצה, אני יכולה לעשות. ובעצם צריך לרצות אותו כמו בפסנתר. באופן פעיל הורדתי את המחסום הזה, והבנתי שגם פה עם הרבה אימונים אני אצליח. השירים נכתבו על גיטרה. אני בקושי רוצה שם פסנתרים. האלבום עדיין בחיתולים ואני עובדת עליו גם עם אח שלי, לירי. אביבי יקליט, הוא כבר מנגן בסקיצות. עכשיו צריך לעבד את זה ללהקה, אבל הסאונד הוא ממש ישראלי, חם, גיטרות, וזה מגניב אותי ממש. משהו חדש פתאום. בנוסף, יש לי אלבום שהוא כבר תכלס מוכן, אבל גם אותו עוד צריך לעבד. זה אלבום של סינת'ים, עשרה קטעים, מנגינות נוסטלגיות כאלה. הוויז'ן שלי היה לחזור, לעשות איזו אידיאליזציה לילדוּת עם מנגינות מתוקות אבל משודרגות. אלו שני פרויקטים שאני עליהם. עכשיו כשהתפנו האנרגיות מהאלבום, אחרי שהן היו מאוד מפוקסות בו, הכול פתאום כבר עובר לדבר הבא, כאילו הוא רק חיכה".
סתיו אחאי והלהקה ישיקו את האלבום Tears In Colors ב-15.1 בהיכל התרבות בת״א, ב-25.1 בצוללת הצהובה בירושלים, וגם בסירופ בחיפה ב-13.2.
COMMENTS